אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל!
המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com

פרשת בראשית - עם ישראל ארץ ישראל תורת ישראל


תורת ישראל מתחילה בספר בראשית, ארץ ישראל נמצאת בספר בראשית וצעדי התהוותו הראשונים של עם ישראל כמשפחה מורחבת של שנים עשר שבטים גם מופיעים בספר.

באחת מתכניות הרדיו נשאלה פעם שאלה איזה עניין משותף מקשר בין פרשת בראשית לפרשת וזאת הברכה. התשובה במקרה זה הייתה, קברו של משה, ששיך לפרשת בראשית כאחד מהדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, ותיאור קבורתו של משה מופיע בפרשת וזאת הברכה.

קשר זה הינו קשר טריוויאלי בלבד, אולם ננסה למצוא הקשרים יותר עמוקים העומדים מאחוריו. חכמים כבר אמרו על דברי תורה שסופן נעוץ בתחילתן ותחילתן בסופן. אמירה זו מחייבת אותנו למצוא הקשרים בין פרשת בראשית לפרשת וזאת הברכה. נתייחס לרש"י הראשון על התורה:
"בראשית - אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".
רש"י מדבר על ארץ ישראל. דיבורים על ארץ ישראל בשלב זה של התורה נראים מוזרים במקצת. העולם כלל עוד לא נברא ומה קשורה איפה א"י לנושא? אולי היה אפשר לדבר על התורה, שהרי התורה קדמה לבריאת העולם 974 דור (בחשבון פשוט, לפי הפסוק "תורה ציווה לאלף דור" ומשה רבנו הוא דור 26 לאדם הראשון). התורה אבל כלל לא נזכרת בפירוש רש"י. התורה כמצוות שצריכים לקיים באמת מתחילה מפרשת החודש הזה לכם שבחומש שמות.

את הצלע השנייה, עם ישראל, העם המגובש שעבר את ארבעים שנות הנדודים במדבר, אנו מוצאים בסוף התורה, ואכן מילותיה האחרונות הן "כל ישראל". והתורה שהיא הצלע השלישית מקשרת בין ארץ ישראל (המופיעה כבר בפסוק הראשון בתורה אם כי בשם יידוע כללי - הארץ) לעם ישראל המסיים את התורה,וכפי שקראנו במגילת קוהלת " והחוט המשולש לא במהרה יינתק".

ועוד מפרש רש"י:
"בראשית ברא - אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג) ראשית תבואתו (ובכתיב תבואתה)".

שני פירושים מהו ראשית (מחלקים את המילה בראשית כך: ב' ראשית - שני דברים מכונים ראשית), התורה נקראת ראשית וגם ישראל נקראים ראשית, מה קודם למה? מובא במדרש (קהלת רבה (וילנא):
"אמר רשב"י כתיב (ישעיה ס"ה) כי כימי העץ ימי עמי ואין עץ אלא תורה, שנאמר (משלי ג') עץ חיים היא למחזיקים בה, וכי מי נברא בשביל מי התורה בשביל ישראל או ישראל בשביל תורה, לא תורה בשביל ישראל, אלא תורה שנבראת בשביל ישראל הרי היא קיימת לעולמי עולמים, ישראל שנבראו בזכות' על אחת כמה וכמה"
מאחר ורש"י כבר הזכיר את א"י, אולי לא ראה צורך לציין שגם בעניין ארץ ישראל מופיע הביטוי ראשית בפסוק בדברים (י"א יב): "אֶרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה'  אֱלֹקיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" ואולי המשטה זו נובעת מהכתיב החסר בפסוק.

מכאן אולי נלמד על משה רבנו. הענו מכל אדם. גם הגמרא שואלת משה בתורה מנין? והשאלה תמוהה שהרי משה רבנו מופיע בכל פרשיות התורה החל מספר שמות למעט אחת. אולם המדרש מוסיף "בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה". בשגם = משה וגילו של משה מופיע בפסוק. משה כמובן גם מופיע מיד לפני המילים כל ישראל בפרשת וזאת הברכה והנה ראיה שכמו ארץ ישראל, אף משה רבינו נפרש על פני התורה כולה מתחילתה ועד סופה. עכשיו אולי נבין למה כל כך התאווה משה להיכנס לארץ ישראל:
אמרו חז"ל (סוטה דף יד עמוד א):
דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י? וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי; אמר לו הקב"ה: כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, מעלה אני עליך כאילו עשיתם".

משה רבנו אינו זקוק או צריך לעוד מצווה, אלא שמשה רבנו מבין את הקשר העמוק והחיוני בין שלושת חלקי המשולש ורוצה למלא את יעודו בצורה מושלמת, לחבר בין עם ישראל לתורת ישראל ודווקא בארץ ישראל.

ראינו שהמשולש "ארץ ישראל עם ישראל תורת ישראל" מופיע ברמז כבר בפסוק הראשון בתורה. דגם זה של משולש ישמש אותנו בעיונים נוספים רבים.
להשלמת העיון, עיינו בהפטרה, אכן הפסוק הראשון מדבר על ה' כבורא העולם, אולם רוב ההפטרה ובמיוחד הסיום שלה עוסקים בתפקידו ובמהותו של עם ישראל, כעדים לקיומו של ה' דרך התורה.

מאמרים נוספים
עם ישראל ארץ ישראל ותורת ישראל בפרשת וזאת הברכה

מאמרים נוספים לפרשת בראשית

למה שמחים בשמחת תורה

פרשת וזאת הברכה היא פרשה חגיגית במיוחד המסיימת את התורה כולה. הפרשה חגיגית בזכות תוכנה, הברכות של משה לבני ישראל וגם בקביעתה לחג שמחת תורה.

במאמרים הקודמים לפרשות וילך והאזינו ראינו כי סיום התורה הינו טרגי, ולכן השאלה היא מה אנחנו חוגגים ומה ועל מה היא שמחת התורה. בפשטות מדובר ביום חג, ומצווה לשמוח בחג, ועוד שסוכות ושמיני עצרת מכונים זמן שמחתנו, אולם קראנו גם את ספר קוהלת ויחסו המעורב לשמחה.
הברכות ממתנות את הטרגיות שבתורה. הברכות הינן עניניות ומיועדות לשבטים ערב כניסתם לארץ, גם סדר השבטים שונה מהמקובל והוא מסודר בצורה מעין גיאוגרפית (מדרום לצפון). ראובן מקבל ברכה שלא ימותו ממנו הרבה בקרב (הברכה נחוצה עקב היותו חלוץ במלחמה), יהודה מקבל ברכה על המלכות, לוי, שבטו של משה מקבל ברכה ארוכה המתארת את תפקידיו בעם ישראל ואת אי השתתפותו בחטא העגל והמרגלים במדבר. בנימין מקבל ברכה בנבואה שבשטחו יבנה בית המקדש וכך הלאה, כאשר חלק מהברכות ארוכות וחלקן קצרות מאד (זבולון ויששכר כבר מופיעים ביחד).
בסיום הברכות השבטיות מופיעים פסוקי ברכה נוספים המתייחסים על כלל עם ישראל כעם אחד.
לאור ברכות אלו נסה לענות על השאלה, מה חוגגים בשמחת תורה ולמה שמחים בשמחת תורה ומה היא בכלל שמחת התורה.
בפשט נראה כי השמחה היא על כך שסיימנו לקרוא את התורה, וכפי שעושים סעודת סיום בסיום לימוד מסכת, כך גם בסיום המחזור השנתי של התורה, נעשה שמחה ואירוע מיוחד. טעם זה הינו נכון ונבקש טעמים נוספים.

מנהג נפוץ בשמחת תורה הוא להעלות אל כל הקהל לתורה ולכן הברכות נקראות פעמים רבות, ואילו סוף הפרשה (והתורה) נקרא למעמד חתן תורה בצורה חגיגית, ובו עסקנו במאמר על סיום התורה. החזרה על הברכות והשיתוף של כלל הקהל בעלייה לתורה, מראים לנו כי התורה עצמה שייכת לכלל עם ישראל (כמו הברכות שהן לכלל עם ישראל, על שבטיו השונים והברכות המשותפות). מכאן שהשמחה היא שמחה של העם על כך שיש לנו את התורה. שימו לב שהשמחה על עצם קיום התורה, לרוב בשמחת תורה עצמה אין שיעורי תורה רבים ואולי אנו אף לומדים מעט תורה באותו יום. שונה הוא החג מחג מתן תורה, שבועות, בו מקובל ללמוד שעות רבות. בשמחת תורה, השמחה היא העיקר.

טעם נוסף, הוא שיבוץ שמחת תורה בשמיני עצרת ובסיום מחזור חגי תשרי. ההצמדה בין השנה החדשה לבין התחלתה הקריאה בתורה מחדש, לאחר הימים הנוראים, מזכירה לנו, כי עברנו שנה בשלום ואנו כרגע בפתחה של שנה חדשה. אנו שמחים על כך שיש לנו שנה נוספת לעסוק וללמוד בתורה.

נסיים מאמר זה, בפיוט החגיגי "שישו ושמחו בשמחת תורה", הנאמר בקהילות אשכנז (ולצערי במעט מדי קהילות בארץ) ובטקסי הכנסת ספר תורה חדש, במנגינה המסורתית
שִׂישוּ וְשִׂמְחוּ בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה. וּתְנוּ כָבוֹד לַתּוֹרָה.
כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִכָּל סְחוֹרָה. מִפָּז וּמִפְּנִינִים יְקָרָה:
נָגִיל וְנָשִׂישׂ בְּזֹאת הַתּוֹרָה. כִּי הִיא לָנוּ עֹז וְאוֹרָה:
אֲהַלֵל אֱלֹהַי וְאֶשְׂמְחָה בּוֹ. וְאָשִׂימָה תִקְוָתִי בּוֹ.
אֲהוֹדֶנּוּ בְּסוֹד עַם קְרוֹבוֹ. אֱלוֹהַּ צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ:
נָגִיל וְנָשִׂישׂ בְּזֹאת הַתּוֹרָה. כִּי הִיא לָנוּ עֹז וְאוֹרָה:

בְּכָל לֵב אֲרַנֵּן גְבוּרָתֶךָ. וַאֲסַפְּרָה תְּהִלָּתֶךָ.
בְּשָׂשׂוֹן הֲשִׁיבֵנוּ לְבֵיתֶךָ. עַל חַסְדְּךָ וְעַל אֲמִתֶּךָ:
נָגִיל וְנָשִׂישׂ בְּזֹאת הַתּוֹרָה. כִּי הִיא לָנוּ עֹז וְאוֹרָה:

הִתְקַבְּצוּ מַלְאָכִים זֶה אֶל זֶה. זֶה לָקֳבֵל זֶה.
וְאָמַר זֶה לָזֶה. מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא. מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּא. פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ:
מִי עָלָה לַמָּרוֹם. מִי עָלָה לַמָּרוֹם.
מִי עָלָה לַמָּרוֹם. וְהוֹרִיד עֹז מִבְטֶחָה:
הִתְקַבְּצוּ מַלְאָכִים זֶה אֶל זֶה. זֶה לָקֳבֵל זֶה. וְאָמַר זֶה לָזֶה.
מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא. מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּא. פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ:
משֶׁה עָלָה לַמָּרוֹם. משֶׁה עָלָה לַמָּרוֹם.
משֶׁה עָלָה לַמָּרוֹם. וְהוֹרִיד עֹז מִבְטֶחָה:
הִתְקַבְּצוּ מַלְאָכִים זֶה אֶל זֶה. זֶה לָקֳבֵל זֶה. וְאָמַר זֶה לָזֶה.
מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא. מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּא. פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ:

אָגִיל וְאֶשְׂמַח בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה. בֹּא יָבֹא צֶמַח בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה.
תּוֹרָה הִיא עֵץ חַיִּים. לְכֻלָּם חַיִּים. כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים:
אַבְרָהָם שָׂמַח בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה. יִצְחָק. יַעֲקֹב. משֶׁה. אַהֲרֹן. יְהוֹשֻׁעַ. שְׁמוּאֵל. דָּוִד. שְׁלֹמֹה. אֵלִיָּהוּ. שָׂמְחוּ בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה.
תּוֹרָה הִיא עֵץ חַיִּים. לְכֻלָּם חַיִּים. כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים:
אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל. אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל. אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל.
אֲשֶׁר בָּחַר בָּכֶם אֵל. וְהִנְחִילְכֶם הַתּוֹרָה מִמִּדְבָּר מַתָּנָה:
לשמיעת התחלת הפיוט במנגינה המסורתית של יהודי אשכנז

מאמרים נוספים לפרשת וזאת הברכה

תואריו ומעלתו של משה רבנו

פרשת וזאת הברכה היא הפרשה האחרונה בתורה ולכן חשוב לעיין בה ולמצוא את המסר העומד מאחוריה. כמובן שנושא עיקרי בפרשה הוא הברכות לעם ישראל, אולם נושא לא פחות חשוב הוא משה רבנו, תואריו, ומעלתו הנבואית.
במאמרים הקודמים לפרשות וילך והאזינו ראינו כי סיום התורה הוא טרגי. משה עומד למות ומקבל בנבואה ומתוך ידיעה ברורה שבני ישראל יחטאו ויגלו מארצם. משה נוקט את כל יכולתו בהסברות, שכנוע וכתיבת עותקים רבים של ספר התורה (ובימי קדם, כתיבת 13 עותקים של ספר באורך של התורה היו כרוכים במאמץ רב), אולם גם משה יודע שכל המאמצים האלו רק ידחו את הקץ. התורה לא רצתה לסיים בצורה שאינה חיובית ובחרה לסיים בנימה האופטימית של הברכות, למרות שבפועל הן נאמרו לפני עלייתו של משה להר נבו המתוארת בסוף פרשת האזינו.

הפרשה מתחילה בתיאורו של משה רבנו: "אִישׁ הָאֱלֹהִים". תואר זה מופיע לראשונה במקרא (אך בנביאים ובכתובים מופיע עוד מספר פעמים), ולכאורה מראה על חשיבותו ומדרגתו הגבוהה של משה. בעיני נכון יותר לראות בכל הפסוק הזה דווקא האנשה של משה רבנו, מדגישים שהוא איש, מזכירים שהוא לפני מותו. אזכרות אלו נועדו כדי למנוע תפיסה שגויה שמשה בעצמו הוא אל (ואכן הר נבו מקודש לדתות אחרות), ולחזק את האמונה שהאל הוא ללא דמות כלל.

התורה מדגישה שמשה מת (למרות שהוא עלה יחידי להר נבו, ולכן היה אפשר להאמין שהוא עלה לשמים או נעלם למקום אחר) ואף נקבר, כמו כל אדם אחר. מסיבה זו בדיוק גם מקום קבורתו של משה לא נודע.

במותו של משה הוא מכונה בתואר אחר "עֶבֶד-ה'". מדרגה זו גבוהה יותר ואף מצאנו שהקב"ה קורא כך למשה עוד קודם בתורה (במדבר פרק יב)
"לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא: פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידת ותמנת ה' יביט ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה"
 ושוב מיד בפתיחת ספר יהושע (א' ב): "משה עבדי מת ועתה קום עבר את הירדן הזה אתה וכל העם הזה אל הארץ אשר אנכי נתן להם לבני ישראל"

גם תואר זה של עבד ה' אינו יחידאי, אף יהושע, תלמידו הגדול של משה מכונה כך לפני מותו (יהושע כ"ד כט): "ויהי אחרי הדברים האלה וימת יהושע בן נון עבד ה' בן מאה ועשר שנים", בתורה מצאנו גם שכלב בן יפונה מכונה כך (במדבר י"ד כד): "וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה" וגם מזמורים בתהלים פותחים בציון התואר עבד ה' לדוד (מזמורים י"ח ו-ל"ו).

שני תוארים מנוגדים אלו "איש האלוהים" מצד אחד "ועבד ה'" מצד שני משלימים אלו את אלו ומצאנו רק במשה רבנו שנקרא בשניהם. במיוחד בולט הדבר, בסיום פרקי הנבואה. הנביא מלאכי, מאות שנים לאחר משה רבנו, חותם את הנבואה. אחריו לא תהיה נבואה יותר ומילותיו האחרונות, מתייחסות אל העבר הרחוק (מלאכי ג'):
"זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר- צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהֹוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם פֶּן-אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ חֵרֶם"
הנבואה, מתחילה באדם הראשון ובאבות מתעצמת דרך משה רבנו, עוברת עשרות נביאים ונביאות ומסתיימת לאחר מאות שנים בחזרה שוב לאדון הנביאים, משה רבנו.

וכמובן התורה עצמה מעידה על כך: "וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל-פָּנִים" וממשיכה התורה ומסבירה, בשני הפסוקים האחרונים של כלל התורה,  למה מעלתו של משה אינה ניתנת למעבר: "לְכָל-הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו וּלְכָל-אַרְצוֹ: ולְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה משֶׁה לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל".

משה רבנו עשה דברים שלא ייתכן ויעשו בעתיד. הוצאת בני ישראל ממצרים והפיכתם לעם אחד, עם ישראל. דבר כזה לא ייתכן יותר, גם נתינת התורה לעם ישראל, הייתה מעשה חד פעמי שאינו יכול לחזור על עצמו. התורה, במילותיה האחרונות, בחרה להדגיש שלושת מושגים אלו: עם ישראל ותורת ישראל וכמובן הצלע השלישית של ארץ ישראל, שה' הראה את כולה למשה ושעומדים להיכנס אליה מיד לאחר סיום ימי אבל משה, עקב חשיבותם הרבה והיותם המסר המסכם של חמשת חומשי תורה.

חזק חזק ונתחזק

משה. יצירה של האמן מיכאל סגן-כהן. אקריליק ועפרונות צבעוניים על בד, 70X212 ס"מ. 1977-78. מקור: אתר מיקראנט


מאמרים נוספים לפרשת וזאת הברכה


קריאת התורה בסוכות

סוכות, ככל שאר החגים, משנה את סדר קריאת התורה, ובמקום קריאת פרשת השבוע קוראים מעניני החג.

כפי שעמדנו במאמר על מועד חג הסוכות, אין בתורה פרשייה המתארת אירוע שהיה בסוכות, ולכן קוראים בחג סוכות את פרשיית המועדות הכללית בפרשת אמור שבספר ויקרא. בפסח קוראים את סיפור יציאת מצרים ובשבועות את מתן תורה.

בשבת חול המועד סוכות, קוראים את פרשת "ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה", שהיא חלק מפרשת כי-תשא, ועוסקת בעיקרה בירידת משה מהר סיני עם לוחות הברית השניים וכוללת גם אזכור קצר לשלושת הרגלים.

בשמיני עצרת קוראים את פרשת וזאת הברכה (הפרשה היחידה שאינה נקראת בשבת) ומסיימים את התורה, וכדי להראות את חיבתנו לתורה מתחילים מיד בקריאת הפרק הראשון של חומש בראשית. פרשת בראשית המלאה נקראת כרגיל בשבת שאחרי שמחת תורה.

בניגוד לפסח, בו בכל יום של חול המועד יש קריאה שונה בתורה, בחול המועד סוכות החיים לבעלי הקריאה פשוטים מאד. קוראים את קורבן המוסף של אותו יום.

הקריאה היא קצרה מאד, שלושה פסוקים בסך הכל (שזה המינימום לקריאה), וחוזרים על אותם פסוקים ארבע פעמים (בחול המועד עולים לתורה ארבעה אנשים).

בחוץ לארץ המצב קצת יותר מסובך בגלל יום טוב שני של גלויות ולכן קוראים שם בכל יום את המוספים של שלושה ימים שונים. למזלנו אנחנו בארץ והדברים פשוטים. למעשה רוב האנשים יודעים לקרוא את הפסוקים הנ"ל בתורה, מאחר ומספיק לשמוע את הקריאה פעמיים בשביל לזכור אותה בעל פה.

דבר מעניין בקריאת סוכות הוא שהתורה עושה לנו משחק מצא את ההבדלים. במבט ראשון הקריאות נראות זהות לחלוטין אולם קריאה זהירה תגלה הבדלים ברורים ואני מזמין את הקוראים לפתוח את ספר במדבר פרק כ"ט ולמצוא את ההבדלים.

אודה גם אם ידועים לכם מדרשים המתייחסים להבדלים אלו ותרשמו אותם בהערות. לדעתי, אולי כיוונה התורה מראש לעשות הבדלים בין יום ליום ולגרום לנו גם כשהקריאה נשמעת זהה לחלוטין, להתרכז, לקרוא מתוך הכתוב ולשים ליבנו להבדלים הקטנים, ולא לקרוא מהזכרון קריאה המתאימה בכלל ליום אחר.

הנה רשימת ההבדלים שאני מצאתי, אני מניח שיש נוספים ובפרט אם נחפש גם הבדלים בטעמים ובניקוד.
  • ביום הראשון מופיע פסוק פתיחה שאינו מופיע בשאר הימים (מאחר והם אינם מקראי קודש) וגם פסוק סיום שאינו מופיע באף יום אחר (פסוק טו - "וְעִשָּׂרֹון עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְאַרְבָּעָה עָשָׂר כְּבָשִׂים". ניתן לומר שמנחות והנסכים מופיעים פעם אחת וזהים ביותר הימים ואין צורך לפרטם שוב. הבדל נוסף ביום הראשון, בכבשים מופיע "תְּמִימִם יִהְיוּ", המילה יהיו לא מופיעה בשאר הימים.
  • מספר הפרים הולך ויורד. מתחיל ב-13 ומסיים ב-7. סך הכל מוקרבים בחג שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם. הירידה בפרי החג הייתה המקור לדעת בית שמאי להדלקת נרות חנוכה בסדר דומה, שמונה נרות ביום הראשון וכל ערב מפחיתים נר.
  • הצירוף פרים בני בקר מופיע רק ביום הראשון והשני, לאחר מכן נאמר פרים סתם.
  • בימים השני והשישי מופיע סיום שונה: ביום השני - "וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם", ביום השישי - "מִנְחָתָהּ וּנְסָכֶיהָ" ובשאר הימים - "וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ". ביום השביעי מופיע המילה "כמשפטם" לעומת "כמשפט" ביתר הימים.  המדרש דורש הבדל זה (מובא ברש"י) כמו שאמרו רז"ל:  "בשני ונסכיהם. בששי ונסכיה. בשביעי כמשפטם. מ"ם יו"ד מ"ם, הרי כאן מים, רמז לנסוך המים מן התורה בחג". מדרש זה מופיע בגמרא במסכת תענית.
  • ביום השביעי השינוי של המילה כמשפט והוספת מם סופית גורמת לכך שכל המילים בפסוק יסתיימו באות מם. למשמעות הענין ראו בחידה לפרשת וישלח.
  • ההתיחסות לשעיר העיזים משתנה. ביום הראשון השני והרביעי: "וּשְׂעִיר-עִזִּים אֶחָד חַטָּאת" ביתר הימים: "וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד".
  • ביום הרביעי, פסוק כד פותח "מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם" לעומת "וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם".
  • קורבנות שמיני עצרת שונים מהותית אבל שמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו ולכן לא נעשה אליו השוואה


מה קרה בסוכות? למה חוגגים את סוכות בסוכות.

סוכות הוא חג משונה בלוח החגים היהודי. בכל חג אנחנו מציינים אירוע מסוים שקרה בעברו: פסח, לרגל היציאה ממצרים, שבועות לרגל קבלת התורה (למרות אי הוודאות הקלה בתאריך), חנוכה ופורים גם ברור, ואילו בסוכות, אנו נאמץ את זכרוננו היטב ולא נצליח לגלות מאורע מסוים שקרה.

יתרה מכך, בפרשת המועדות באמור (ויקרא כ"ג מג) ניתן טעם לחג הסוכות: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם". אמנם מחלוקת בגמרא בין ר' עקיבא לר' ישמעאל אם מדובר בסוכות ממש או בענני הכבוד, אולם התאריך בפסוק מדבר על זמן יציאת מצרים ולכאורה היה אף את סוכות לחגוג בזמן פסח!

ניתן להגיד שהישיבה בסוכות הייתה לכל אורך הנדודים במדבר (למרות שמופיע בכמה מקומות בתורה שהיו באוהלים), אבל גם אז מדוע נקבע התאריך של סוכות לחודש תשרי דווקא? הגאון מוילנא מחשב שבט"ו בתשרי, לאחר שמשה רבנו ירד עם הלוחות השניים, ונאמרה פרשת תרומה ונאספו במשך יומיים החומרים לבניית המשכן, החלה בפועל מלאכת המשכן, וחזרו ענני הכבוד שהסתלקו לאחר חטא העגל, והתאריך נקבע לדורות כחג הסוכות (למרות שהציווי הראשוני בפרשת משפטים הינו עדיין לפני חטא העגל, ולכן התירוץ אינו על דרך הפשט).

תירוצים רבים לדבר וננסה לפלס לנו שביל נוסף בהם. עיון קצר בפרשת המועדות ובמקומות נוספים בתורה יוכיחו כי לכל חג יש שני שמות לפחות. שם בלוח החגים ההיסטורי ושם בלוח החגים החקלאי.

פסח על שם האירוע ההיסטורי וקורבן הפסח וחג האביב על שום תקופתו בשנה. שבועות - חג מתן תורה - האירוע ההיסטורי וחג הקציר על שם הפעולה החקלאית וסוכות - חג האסיף.

מחזור חגים כפול זה נותן מבט גם היסטורי לחגים על האירועים שהיו בהם וגם רלוונטיות לכל שנה מחדש (בהתחשב בעובדה שהחברה הקדומה הייתה חקלאית הדבר בולט אולם גם בימינו, רובנו בציפיה לחורף ולכמויות המשקעים שירדו בו והאם ירד שלג או לא, וגם באביב כולנו ציפיה לקיץ ולחופשים ומחזור העונות רלוונטיים כאז כן היום). ולכן נקבע חג הסוכות במועד אטרקטיבי מבחינת לוח השנה החקלאי (וראו במאמר על שמות לירח המלא והכינוי לירח של סוכות בשם ירח הקוצרים).

מעבר לכך חג הסוכות ממוקם בדיוק מחצית השנה מפסח ומהווה מעין ניגוד אליו:
  • שני החגים פותחים עונות. פסח פותח את האביב וסוכות פותח את הסתיו.
  • בפסח אנו מפסיקים לבקש גשמים ובסוכות (שמיני עצרת) מתחילים לבקש גשמים.
  • בפסח אנו נכנסים פנימה (בפסח מצרים אסור היה לצאת החוצה) וגם בימינו אנו מתכנסים משפחות משפחות. בסוכות יוצאים מהבית ואוכלים בסוכה.
  • פסח הוא חג לעם ישראל בלבד ("כל ערל לא יאכל בו"). סוכות הוא חג עם נגיעה אוניברסלית (שבעים פרים כנגד שבעים פרי החג, ודרישה מכל הגויים להשתחוות לה' בחג הסוכות).
ניגודים אלו מהווים השלמות לחג הפסח וקיבעו את סוכות בתאריך המיוחד לו. הרמב"ן מפרש, כי יש להוקיר את היציאה ממצרים והפיכתנו לעם במשך כל השנה, ונראה לי גם להוסיף שאופיים השונה של שני החגים מראה שישנם מספר דרכים בעבודת ה', שלמרות שנראה שהחגים הפוכים הם, מטרת שניהם היא אחת. כך גם בעבודת ה' קיימות מספר דרכים שיכולות להתאים לאנשים שונים או לזמנים שונים.

בנוסף, לסוכות פן נוסף והוא שייכותו למחזור חגי תשרי, מחזור חגים שאינו חקלאי אלא קשור לשנה החדשה ולבקשות וכולל את ראש השנה, יום הכיפורים ושמיני עצרת. חג הסוכות, בו נאמרה מצוות השמחה מספר פעמים, מהווה קצת ניגוד לחגי תשרי הרציניים. החיבור בין המחזור החלקאי, למחזור השנה החדשה וחשבון הנפש האישי והתפילות הכלליות על הפרנסה בכלל והגשמים בפרט, משלים את שני מחזורי החגים היהודיים ולכך נקבע חג הסוכות בתאריכו.

יום הכיפורים שחל בשבת

השנה (תשע"א) יום הכיפורים חל בשבת. מצב זה אינו נדיר ומתרחש אחת למספר שנים. יום הכיפורים שחל בשבת הינו מיוחד מאד. יום הכיפורים הוא היום הקדוש ביותר בשנה בלוח השנה היהודית. לוח השנה נקבע על ידינו אם בדרך של ראיית הירח (בזמן בית המקדש והסנהדרין) או חישוב המולדות ויצירת לוח קבוע (כמו בזמננו) אבל תאריכו נתון להחלטות בני אדם. השבת לעומת זאת, קדושה מבראשית. קשה לענות על השאלה איזו קדושה גדולה יותר. מצד אחד יום הכיפורים מכונה שבת שבתון, אולם מצד הקרואים לתורה, ביום הכיפורים עולים רק 6 קוראים לעומת שבעה בשבת. גם העונשים על עבירת מזיד בשבת, חמורים יותר מאשר על אותן עבירות ביום הכיפורים.
כאשר יום הכיפורים חל בשבת, מתחברות שתי הקדושות יחדיו והשאלה מתבטלת, קדושת הזמן שעם ישראל מקדש, וקדושת השבת שקודשה מימי בראשית על ידי ה'. חיבור זה נותן קדושה יתרה ליום הכיפורים שחל בשבת, שאינה חלה כאשר יום הכיפורים הוא ביום חול, גם חתימת הברכה בתפילת העמידה מדגישה חיבור זה ואנו חותמים "...מקדש השבת וישראל ויום הכיפורים" וכך יש לקרוא, ה' קידש את השבת ואת עם ישראל ואילו עם ישראל קידש את יום הכיפורים (על ידי קידוש החודש).
אף במדרשים מובעת החשיבות של יום הכיפורים בשבת, בדרך כלל כשרוצים לתאר מעשה חמור במיוחד, שבוצע ביום הכיפורים שחל בשבת (לא רק שנעשתה עברה ביום כיפור אלא גם בכזה שחל בשבת והדבר חמור אף יותר).
בתפילה עצמה מספר שינויים, הזכרות של שבת, אי אמירת אבינו מלכנו (רק בתפילת נעילה אומרים) בנוסח אשכנז, או אמירת אבינו מלכנו מקוצר בנוסח ספרד וכן יש נוהגים לדלג על חלק מהסליחות. אולי לשם איזון כאשר ערב יום כיפור ביום שישי דווקא אומרים בו אבינו מלכנו (למרות שלא אומרים תחנון בערב יום כיפור).

קשר בין השבת ליום הכיפורים אף מופיע בנביא ישעיהו (פרק נ"ח) בהפטרה הנקראת ביום הכיפורים, המתארת מהו הצום הרצוי אצל הקב"ה, ועל כך שהצום הינו רק השלב הראשון בדרך לתשובה (הכוללת כמובן את העזיבה של החטאים) ומסיים הנביא בפסוקים שיש הנוהגים לאמרם לפני הקידוש בשבת:

"אִם-תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר: אָז תִּתְעַנַּג עַל-ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל-(בָּמֳותֵי) [בָּמֳתֵי] אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר"

גמר חתימה טובה
יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים. מאוריציו גוטליב 1878 מוזיאון תל אביב


לקריאה נוספת

מצוות יום הכיפורים בפרשת כי תשא והצעה לתאריכו המקורי של החג
מאמר של מנשה אלישיב - אתר בר אילן
שיעור של הרב דוד סתיו אתר ישיבת פתח תקווה
מדוע יום הכיפורים שחל בשבת אינו נדחה ליום ראשון

יש סדר למקרא - סקירת ספר

ספרו של יצחק גוטליב, יש סדר למקרא, אינו בא לענות על השאלה, אלא להציג את ההתייחסות של המדרש הקדום (המכונה לרוב בשם חז"ל) ואת גישותיהם של שלושה פרשנים מרכזיים: רש"י, ראב"ע והרמב"ן לסוגייה.
לכאורה התורה נקראת כסדר ואנו מאד רגילים לסדר זה עקב הקריאה השבועית בפרשת השבוע, אולם קריאה כזו אינה נכונה (כפי שעמדנו במאמר על ערפול זמנים בתורה). במקרים מסוימים מופיעים תאריכים לא לפי רצף התורה (המקרה הקלאסי של מוקדם ומאוחר בתורה הוא פרשת המפקד בבמדבר פרק א' המתוארכת לחודש השני בשנה השנית, לבין חנוכת המשכן המופיעה בפרשת בהעלותך ומתוארכת לחודש הראשון בשנה השנית - זהו המקרה הבודד בו מופיעים תאריכים בסיפורים ואין שום אפשרות ליישב את הפרשיות לפי סדר כרונולוגי), ומקרים אחרים השינוי אינו בולט כל כך ונחוצה קריאה מדוקדקת על מנת למצוא אותו.
הספר דן בשני נושאים שונים אך משיקים לבעייה, פרשת של מוקדם ומאוחר בתורה, כלומר פרשות שברור שהפרשה שנכתבה מאוחר יותר נאמרה מוקדם יותר (לעיתים מדובר גם בפסוקים בתוך אותה פרשייה) ובנושא נוסף של סמיכויות במקרא ולמה נסמכה פרשה לפרשה אחרת (גם בפרשות מצוות וגם בפרשות המתארות אירועים).
הספר מחולק לארבעה פרקים מרכזיים העוסקים כל אחד בפרשן אחר (חז"ל, רש"י, ראב"ע ורמב"ן). בכל פרק, המחבר ערך "רשימת מלאי" לשני ענינים אלו בפירוש המתאים, כאשר המחבר מתאר כל מקרה לגופו מחד, וגם מנסה למצוא את המכנה המשותף שיבנה לנו את הגישה הפרשנית המתאימה לאותו פרשן, תוך עימותה מול הפרשנים האחרים (בעיקר הרמב"ן שחלוק מאד בגישתו מרש"י וראב"ע). כמו כן המחבר מראה איך הפרשנות השתנתה מפרשנות המבוססת על דרש, לפרשנות חדשה המבוססת על פשט.
הספר גדוש בהערות מרחיבות דעת ובהפנייה לרשימת מקורות נרחבת ביותר (אולם קשה להשגה לקהל שאינו נגיש למשאבים אקדמיים). הספר נח לקריאה אולם אין הוא ספר קריאה וגם לא ניתן לכנותו ספר עיון (למעט ההקדמות), אלא הוא אוסף שיטתי של המקרים אותם טרח המחבר ללקט מהמקורות השונים (חלקם גם מכתבי יד).
הספר משאיר למעיין כר נירחב לחשיבה עצמאית. השאלה הבסיסית היא מדוע אנחנו בכלל מצפים שהתורה (והשאלה חזקה יותר לגבי ספרי הנביאים ושבעתיים לספרי הכתובים) תהיה כתובה כסדר, והלא התורה אינה סיפור, ואף אינה ספר היסטוריה אלא בראש ובראשונה קובץ חוקים. שאלה זו נידונה בקצרה מאד בפתיחה, אולם העבודה שאף פרשני המדרש הקדמונים העירו (במקומות שהתחייב בהם) שאין מוקדם ומאוחר בתורה, מוכיחה כי כנראה ציפיה כזו הייתה קיימת. ברגע שהכלל הונח, פרשנים אחרים כבר יכלו לעשות בו שימוש נרחב יותר ולטעון טענה זו עבור מקרים רבים שאולי אין בהם צורל (ובמקום ששינוי הסדר יהיה יוצא מן הכלל, הפכו אותו לכלל) לעומת פרשנים אחרים שהשתדלו לשמור על רשימה מצומצת של מקרים בהם יופעל הכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה" והספר דן בכך בהרחבה.
סיום  הספר מכיל סקירה קצרה מאד של חוקרים מודרניים לסוגייה. הרשימה חלקית מאד ואינה מלאה וגם התיאור של כל שיטה הוא קצרצר. המחבר כנראה נתן רק טעימה והסבר שהשאלה על סדר התורה ממשיכה לעסוק גם בימינו, ואולי אף ביתר שאת כאשר מקובל כיום לחקור את המקרא בכלים ספרותיים.

בסיום הקריאה והעיון בספר הקורא (שכנראה לא קרא את כל הספר אלא את ההקדמה והמבואות לפרקים ועיין בחלק מהדוגמאות), אינו מקבל תשובה לשאלה האם יש סדר למקרא, אולם הוא מקבל כלים רבים להעריך את השאלה מנקודת מבט שונות, לגבש את דעתו האישית בנושא בבחינת שבעים פנים לתורה, ואם יהיה עירני יותר בשעת הקריאה בתורה (בלימוד עצמי, או בהקשבה לקריאה בשבת בבית הכנסת), יוכל "לגלות" מקרים נוספים של פרשיות ופסוקים במקומות "שחורגים מזמנם" בתורה (כולל כאלו שלא הובאו על ידי הפרשנים הנסקרים בספר).



יש סדר למקרא מאת  ד"ר יצחק גוטליב



בהוצאה משותפת של:
הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס
הוצאת הספרים בר אילן
תשס"ט (2009)
480 עמודים
תוכן העניינים ופתח דבר

פרשת האזינו - עוד צורה לגאולה

פרשת האזינו עיקרה הוא השירה, העדות למה שיקרה לעם ישראל באחרית הימים. הפרשה היא פרשה קשה מאד, הן מבחינת תוכנה והן מבחינת המילים שבה הדורשות ביאורים לרוב. הפרשה מתחילה בצורה חגיגית מאד, וגם עקב הקריאה המיוחדת והטעמים והעובדה שקוראים את הפתיחה מספר רב של פעמים (ימי שני וחמישי ומנחה של שבת), גורמים לרוב האנשים לזכור את החגיגיות שבפתיחה ולא את ההמשך הקשה של השירה.
השירה נאמרת מפי משה רבנו אולם חלקים ממנה באים מפי ה', כדאי לעקוב אחר הפסוקים ולראות בכל פסוק האם ה' או משה הם הדוברים ולעקוב אחרי ההחלפות. השירה כוללת ביטויים רבים שנהפכו למטבעות לשון.
השירה נפתחת בצורה חגיגית על ידי משה המדגיש כבר בפתיחה:
"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל-דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא"
כבר בפתיחה משה אומר, אל תאשימו את ה' בצרות שלכם, האשימו רק את עצמכם. חטאו של עם ישראל מופיע בארבעה פסוקים בלבד:
"וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ: יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ:  יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם: צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלֲלֶךָ"
אותו חטא עיקרי שכל ספר דברים הזהיר ממנו, עבודה זרה, והחטא באותו אופן שקראנו עליו פעמים רבות, אחרי תקופת זמן בארץ, כשהכל טוב, נשכח ה' (והשווה לפרשת ואתחנן בקריאה לתשעה באב: "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ..."
מכאן והלאה השירה מתארת את עונשו הקשה של עם ישראל עד הפסוק הקשה ביותר בשירה (ואולי אף בתורה כולה)
"אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵּאֱנוֹשׁ זִכְרָם"
המפרשים חלוקים בפירוש הפסוק האם באמת עם ישראל ייכחד או שבדומה לעשרת השבטים יגלה ויאבד את ביטויו כעם. אולם כל מטרת עם ישראל בעולם היא להראות את שם ה' אבל גם אם אין עם ישראל, דבר זה לא יעזור לשם ה', מאחר והגויים לא יכירו שעם ישראל אבד עקב חילול ה'
"לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן-יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן-יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה וְלֹא ה' פָּעַל כָּל-זֹאת: כִּי-גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה"
כאן הפשט כבר מדבר אל הגויים (למרות שאפשר לפרש את גוי אבד עצות כעם ישראל). ומכאן והלאה השירה פונה לגויים עצמם ואיך הם לא מבינים מדוע עם ישראל מפסיד. לחילופין אפשר להבין את זה כדיבור על עם ישראל וכדברי יאוש של הקבה"ה עצמו: "איך הם לא מבינים???איך?"
"לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם: אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם-לֹא כִּי-צוּרָם מְכָרָם וַה' הִסְגִּירָם: כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים"
בפרשת ניצבים קראנו "הנסתרות לה' אלוקינו". משפט דומה נמצא בפרשת האזינו:
"הֲלֹא-הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתוּם בְּאוֹצְרֹתָי"
אין אנו יודעים את חשבונותיו של הקדוש ברוך הוא. ולא לנו לחשב זאת, מכאן והלאה עוברים לפסוקי הנחמה אולם לא כמו פסוקי הנחמה הבאים בפרשת ניצבים, שכולם שמחה וחזרה לברכות (דברים ל')
"וְהָיָה כִי-יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ בְּכָל-הגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְה' אֱלֹקיךָ שָׁמָּה: וְשַׁבְתָּ עַד-ה' אֱלֹקיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ: וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקיךָ שָׁמָּה: אִם-יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹקיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: וֶהֱבִיאֲךָה' אֱלֹקיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ: וּמָל ה' אֱלֹקיךָ אֶת-לְבָבְךָ וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת-יה' אֱלֹקיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ: וְנָתַן ה' אֱלֹקיךָ אֵת כָּל-הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל-אֹיְבֶיךָ וְעַל-שׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ: וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת-כָּל-מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹקיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב יה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר-שָׂשׂ עַל-אֲבֹתֶיךָ:
בפרשת האזינו, הגאולה היא אחרת, קשה יותר ובעיקר מלאה נקמה. גאולה זו לא באה בעקבות חזרה בתשובה אלא בגלל שפשוט אין ברירה אחרת והסכנה לעם ישראל כל כך גדולה עד כדי כך שגם בלי תשובה חייבים להצילו (רעיון זה שמעתי מהרב יוסף כרמל ראש מכון  כולל ארץ חמדת) והדבר בא לידי ביטוי בפסוק:
"כִּי-יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל-עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי-אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב"
הביטוי ואפס עצור ואפס עזוב מופיע רק עוד פעם בתנ"ך כולו, בנבואת יונה בן אמיתי בספר מלכים (מלכים ב' י"ד כו)
"כִּי-רָאָה יה' אֶת-עֳנִי יִשְׂרָאֵל מֹרֶה מְאֹד וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל"
כשהמצב כל כך גרוע (ועיינו במלכים לראות עד כמה המצב היה גרוע), ה' בעצמו חייב להתערב ולהציל את עם ישראל (וניתן לפרש כי גם גאולת מצרים הייתה גאולה בצורה זו של אפס עצור ועזוב).
והשירה מסתיימת במעין נחמה
"הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם-עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ"
אין זו הנחמה המופיעה בפרשת ניצבים, אולם הזכרנו במאמרנו שם כי גם האדמה תיענש (ולא תצמיח) וגם העם ייענש (ויינטש מעל אדמתו) והנה כאן מכופר גם לאדמה וגם לעם.

לאחר סיום השירה משה מפציר שוב בבני ישראל לשמור את תורת ה' ובעצם היום מקבל משה את נבואתו האחרונה מה', נבואה שמצווה עליו למות.
לא מצינו עוד נבואה כזו בתורה שבו מישהו מצטווה למות. היו אנשים שנאמר להם שמותם קרוב, אולם הציווי למשה הוא חריג ומכאן אמרו הדרשנים שלמלאך המוות לא הייתה יכולת ליטול את נשמתו של משה ולכן היה צריך בציווי אלוקי למשה על מנת שימות. את הציווי על מותו של משה, כבר פגשנו בפרשת פינחס, והערנו שם כי הציווי אינו במקומו ומופיע מוקדם בתורה מאשר הזמן שבו נאמר. כאן מופיע הציווי במקומו הנכון, סיום התורה ויומו האחרון של משה רבנו.
פרשת האזינו מסיימת שוב בכך שמשה לא ייכנס לארץ ישראל, זהו סיום קשה לתורה ולכן נותרה עוד פרשה אחת, פרשה שכולה חגיגית על מנת לא לסיים בדבר רע, על מהותה של פרשת וזאת הברכה, על קריאתה בשמחת תורה, ולאחר הפרשות הקשות של כי-תבוא, ניצבים וילך ואזינו ולמה בכלל חוגגים בסיום התורה, אי"ה בשנה הבאה.
שנה טובה
כתיבה וחתימה טובה


מאמרים נופסים לפרשת האזינו


פרשת ניצבים וילך - מה עוד נשאר?

הגענו לסוף התורה. נאומו הארוך של משה רבנו הסתיים, 611 מצוות מתוך 613 כבר נאמרו והאירועים בפרשות שנותרו מתרכזים בימיו האחרונים ובפרט ביומו האחרון של משה רבנו מפרשת וילך ועד סוף החומש.

פרשות אלו - ניצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה, הן פרשות קצרות מאד, שאינן זוכות לתשומת לב ראויה. הפרשות נקראות בשבתות הימים הנוראים וכמעט כל הדרשות הן סביב הימים הנוראים ולא סביב פרשת השבוע. ננסה להאיר כמה נקודות בפרשות מיוחדות אלו, ידוע שדברים חשובים שומרים לסוף והפרשות מחייבות תשומת לב רבה.

פרשת ניצבים נקראת תמיד לפני ראש השנה. המעמד מתאים. "אתם ניצבים היום כולכם" - מדי שנה אנו ניצבים כולנו בפני הקב"ה ליום הדין. פרשת ניצבים עוסקת שוב בתוכחה, ואפילו בצורה קשה יותר.

העונשים בתוכחה הינם גם על האדמה:
"גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל-אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא-יַעֲלֶה בָהּ כָּל-עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ"
וגם על עם ישראל:
"וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל-אֶרֶץ אֲחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה"
אולם מביאה איתה את החידוש שכל כך נעדר מפרשת כי-תבוא הקשה. פרשת ניצבים פותחת את דלת התשובה. פרשת ניצבים מבטיחה "וְהָיָה כִי-יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ".

גם הברכה תגיע וגם הקללה תגיע, אולם בניגוד לסיום העגום של פרשת כי-תבוא, פרשת ניצבים (בדומה לפרשת בחוקותי שמסיימת בנחמה) מכריזה כי הקשר בין עם ישראל לקב"ה הוא נצחי ואינו ניתן לפירוק כלל על ידי אף אחד מהצדדים. אמנם עם ישראל גלה מארצו אל ארץ אחרת, אולם לא מדובר במעין השלכה של משהו לאשפה, משהו שאיננו מעונינים בו עוד לעולמים ורק רוצים שמישהו אחר יבוא ויקח, מתוך הגלות תבוא התשובה והחזרה לארץ.

זוהי הנחמה האמיתית על הצרות, וככל שהצרות יתגברו, בסופו של דבר תגיע התשובה ואיתה חידוש הברית והקשר וחזרה למצב בו הברכות חלות. פרשת ניצבים מדגישה את כל זה ומהווה את הנחמה לפרשת התוכחה בכי תבוא.

פרשת וילך, הפרשה הקצרה ביותר בתורה, מהווה סיכום של התורה. הפרשה נאמרת ביומו האחרון של משה רבנו כפי המובן מהפסוק "בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום". באותו יום ממש, משה מקבל את הנבואה האחרונה שלו. הנבואה אינה אופטימית כלל. ה' מבטיח למשה כי אחרי מותו בני ישראל יחטאו (ויסבלו מכל הקללות שיבואו אליהם). משה נפרד מעם ישראל. משה מסיים את כתיבת התורה:
"וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת-אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל-כָּל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל"

משה עובר שבט שבט ומוסר להם את שירת האזינו (הכללית, לכל עם ישראל) ואת ברכתו הפרטית של כל שבט. לפי המדרשים משה אף מוסר לכל שבט עותק של התורה (ולפי זה, סיים משה כתיבתם של 13 ספרי תורה זהים באותו יום).

שתי מצוות אחרונות יש בפרשת "וילך", שתי מצוות אלו נכתבו אחרונות והן מהוות מעין נסיון נואש למנוע את הפורענות העתידית.

מצוות כתיבת ספר התורה - לא בשמים היא ולא מעבר לים, התורה צריכה להיות קרובה לכל אחד ואחד, על מנת שיזכור תמיד לשומרה, זו המצווה הפרטית.

מצוות הקהל - המצוות הכללית לאסוף את כל העם פעם בשבע שנים, ולקרוא באוזניהם את התורה. זוהי המצווה הציבורית.

המצווה הפרטית "והגית בו יומם ולילה" והמצוות הכללית פעם בשבע שנים נועדו שתיהן לאותה מטרה והיא מניעת החטאים מעם ישראל, למרות שהתורה מגלה בפירוש ולפי דבר ה' שחטאים אלו יקרו ויגרמו איתם לתוצאות הקשות, ואף משה אומר זאת לשבטים:
"כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת-מֶרְיְךָ וְאֶת-עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם-יְהֹוָה וְאַף כִּי-אַחֲרֵי מוֹתִי"
משה מקהיל אליו את כל השבטים ומוסר בפניהם את העדות, השירה, שירת האזינו מתוך אמונה שאולי בכל זאת פרשות התוכחה, האזהרות, ספר התורה אצל כל שבט, ולפני ארון ה', ומעמד הקראת התורה פעם בשבע שנים יצליחו לגרום לעם ישראל לא לחטוא. אולם משה יודע, כי כל זה לא יעזור כלל ואי בסופו של דבר, בני ישראל ישחיתו ויסורו מן הדרך.
"הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת-כָּל-זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ:  כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי-הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי-תַעֲשׂוּ אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם: וַיְדַבֵּר משֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת-דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם"

זהו הנאום האחרון של משה אל כלל ישראל (הברכות לשבטים ייתכן ונאמרו לפני השירה, ובכל מקרה לא נאמרו לכלל ישראל). במילות שירת האזינו, אותה קיבל כעדות מה' ייפרד משה מעם ישראל כולל הידיעה הקשה על גורלו העתידי של העם.

 על השירה הקשה ומשמעותה (שלפעמים עקב המנגינה החגיגית, מכסה על המילים הקשות), הפרידה, והברכות שנועדו לסיים את התורה בשמחה נרחיב בע"ה בשבעוות הקרובים
שנה טובה
כתיבה וחתימה טובה


מאמרים נוספים לפרשת ניצבים
מאמרים נוספים לפרשת וילך