אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל!
המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com

פרשת עקב - בין מידת הדין למידת הרחמים

פרשת עקב  מציגה דגם החוזר על עצמו בתורה של שילוב בין מידות הדין והרחמים.
בפרשת ואתחנן עמדנו על כך ששמע ישראל, ועשרת הדברות מייצגות את מידת הדין. כל מידותיו של האל בדיבר הראשון הן מידות של דין: "אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים לְשׂנְאָי". גם ההמשך של "עושה חסד לאלפים לאוהבי" הוא מידה של דין, שכן אוהבי ה' זוכים בדין לחסד.
בנוסף, פרשיית שמע ישראל, מציגה את הרעיון של אחדות האל. רעיון זה של אחדות האל הינו חידוש עצום של היהדות. גם חוקרים מודרניים של ביקורת המקרא, מתקשים להתמודד עם איחוד מידות זה, ומפרשים כל פסוק בתורה שבא ממקור אחר. אנו כמובן דוחים טענות אלו, ומסוגלים לראות את התורה כמקשה אחת, מורכבת הרבה יותר, ומייצגת מידות סותרות של אל אחד.
הדגם של הופעת מידת הדין בהתחלה ולאחריה הופעתה של מידת הדין משולבת במידת הרחמים מופיע בפרשות ואתחנן ועקב בצורה ניכרת. פרשת עקב מציגה את מידת הרחמים במספר מימדים. הבולט שבהם הוא תיאור חטא העגל שלכאורה היה צריך להביא לכליית העם (עקב המידות של אל קנא) אבל החטא מביא איתו גם את מידות הרחמים והסליחה. דגם זה חוזר גם בפרשת כי-תשא, המתארת (במנותק ממעמד סיני) את חטא העגל, את הסליחה ואת י"ג המידות המערבות דין ורחמים ביחד.
גם סיפור בריאת העולם בשני הפרקים הראשונים של ספר בראשית מציג דגם זהה. בעוד הפרק הראשון מציג את מידת הרחמים (שם אלוקות), הפרק השני מערב בין מידות הדין והרחמים. שילוב המידות הוא גם הגורם להבדל התיאורים בין הפרקים (למעונינים להרחיב רצוי לעיין בספרו של הרב מרדכי ברויאר - פרקי בראשית, בו הוא מעמיק בנושאים אלו).
פרשת עקב כוללת עוד מבחר סתירות מדומות כאלו בפסוקים סמוכים. עיינו בדוגמה הבאה בפרק ח':
"הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין-מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ: הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ"
הביטויים הם ביטויים של רחמים, למעט המילה עַנֹּתְךָ שהיא מידה של דין. שורש "ע.נ.ה" מופיע עוד קודם לכן בתחילת הפרק, וגם שם בשילוב של מידות:

"וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת-הַמָּן אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-יְה' יִחְיֶה הָאָדָם: שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה"
 ובפסוק ד' מתוארים חסדים שהם בודאי במידת הרחמים וכנגד דרכו הטבעית של העולם. הפתרון אולי מונח בפסוק ה: "וְיָדַעְתָּ עִם-לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ ה' אֱלֹקיךָ מְיַסְּרֶךָּ", גם כאשר מדובר בייסורים אלו ייסורים של מידת הרחמים ולא של מידת הדין.

פרשת עקב מלאה בצירופים כאלו. לעיתים פסוק אחר פסוק ולעיתים במרחק ולעיתים באותו פסוק ממש (פרק י"א):
"אֶרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה"
האם פסוק זה הוא מידת הדין או מידת הרחמים? חישבו על כך לרגע ועיינו גם בפסוק הקודם. הפסוק נראה כמידה של רחמים, ה' תמיד מתבונן בארץ אבל זו גם מידת הדין. למטר השמים תשתה מים. השילוב בין המידות בא מיד לאחר מכן בפרשת "והיה אם שמוע" הפרשה השנייה בקריאת שמע ושמה מוסבר שפסוק זה הוא בתנאי ומותנה במעשים של עם ישראל ויכול בפסוק אחד ובמאמר אחד לשלב בין מידת הדין למידת הרחמים, בין הטוב לבין הרע, בין הברכה לבין הקללה (כפי שיודגם בפרשות ראה וכי תבוא), והדברים נתונים בבחירתו החופשית של האדם שגם אותה יש לכוון כפי הנאמר בקריאת שמע: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".

ביום קשה זה של מידת הדין, המאמר מוקדש לעילוי נשמותיהם של חיילי צה"ל שנפלו באסון המסוק ברומניה ובתקווה שנזכה לימים של מידת הרחמים. יהי זכרם ברוך.
ט"ז מנחם-אב תש"ע

מאמרים נוספים לפרשת עקב 

שבעת המינים" אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁמקור:ויקיפדיה

פרשת אמור עיון במצוות

במאמר לפרשת אחרי מות קדושים הצגנו את ספר ויקרא כספר המצוות. כדי להוכיח את הטענה, נציין כי מספר המצוות בחומשי התורה הינו (לפי ספר החינוך):
בראשית -3, שמות - 111, ויקרא - 247, במדבר - 52 דברים -200.
ספר ויקרא אכן מכיל 40% מהמצוות. חלוקה יותר פרטנית של המצוות המופיעה בטבלה למטה תראה גם שרוב המצוות אינן מצוות על הכהנים ואלו שכן, מטרתם להרבות בקדושה ובטהרה של הכהנים (איסורי טומאה למת, ואיסורי עריות יחודיים לכהנים, כדוגמת נישואי גרושה וכהן)


פרשה עשה לא תעשה סך הכל מצוות כהנים
ויקרא 11 5 16 5
צו 9 9 18 10
שמיני 6 11 17 3
תזריע 5 2 7 0
מצורע 11 -- 11 0
אחרי מות 2 26 28 2
קדושים 13 38 51 0
אמור 24 39 63 22
בהר 7 17 24 0
בחוקותי 7 5 12 0
סה"כ  95 152 247 32

פרשתנו אם כך הינה שיאנית המצוות, אם לפעמים או רגילים לפסוקים רבים המתארים מצווה אחת בלבד, הרי שכאן בדומה לפרשות משפטים וכי-תצא כמעט כל פסוק הינו מצווה חדשה ריבוי המצוות בפרשה מקשה על חלוקה מדויקת לנושאים, אולם אפשר לנסות לחלק בצורה כללית כך:
פרק כ"ב - דיני החמרת קדושה וטוהרה בכהנים ודינים נוספים הקושרים לקורבן המובא (לא פגום, לא צעיר מדי, לא לשחוט שור ובנו ביום אחד)
פרק כ"ג - פרשיית המועדות (וכהקדמה לה כמופיע במקומות נוספים, ציווי על שבת)
פרק כ"ד - חזרה על מצוות הדלקת נר תמיד (שהופיעה לראשונה בפרשת תצווה), לחם הפנים ופרשת המקלל

כצפוי, ענינים רבים בפרשתינו חוזרים על מקומות אחרים בתנ"ך. פרשיית המועדות ארוכה יותר, אבל הופעות דומות לה יש בכל החומשים מלבד בראשית (פרשת משפטים, מוספים בבמדבר, ובפרשת ראה בחומש דברים). גם בתוכן הפרשה ניתן לראות שבחלק מהחגים מצוינות רק מצוות החגים (פסח ויום כיפור)  ללא התייחסות לקורבנות, חג השבועות מיוצג כולו על ידי קורבנות, וחג הסוכות נכתב פעמים בשתי התייחסויות שונות. התיחסות לקורבנות והתיחסות למצוות החג. הבדלה נוספת היא במונחים מקרא קודש ושבתון הנראים כזהים, אולם בכל חג נעשה שימוש בהם בצורה אחרת. לפעמים רק אחד ולפעמים שניהם.

נתייחס דווקא לנקודה שפחות שמים אליה לב, באמצע הפרשייה מופיע פסוק כ"ב:
"וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם"
הפסוק חוזר לנושא מתנות העניים ומעורר שתי קושיות. מה הקשר בין פרשייה העסוקת כולה במועדים לבין מתנות עניים וגם הפסוק מופיע בצורה כמעט זהה בפרק י"ט ט-י:
"בְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט: וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם
גם המעיין בפרק י"ט יתקשה למצוא סיבה למה הפסוקים הנ"ל במקומם בתוך חטיבה שונה לחלוטין ובנוסף הסיום אני ה' אלוקיכם מצביע על חשיבות הנושא ובפרשיית המועדות כולה מופיע רק עוד פעם אחת בלבד בסיום פרשת סוכות ולכאורה ניתן לומר עליו שהוא מתייחס לכל הפרשייה, מה שהופך את הזכרת מצוות עניים למיוחדת.

 ננסה לפרש את שתי ההופעות. תחילת פרק י"ט יכולה להזכיר במידה מסוימת את עשרת הדברות. הפתיחה אני ה' אלוקיכם וציווים (אמנם לא לפי הסדר) על עבודה זרה, כיבוד אב ואם, שבת, גניבה, שבועת שקר ועוד. עשרת הדברות מהווים את הקודקס החברתי של עם ישראל וכפי שנאמר במאמר לפרשת אחרי מות-קדושים, מציבים רף דרישות גבוה יותר. במדבר לא היו עניים בבני ישראל, המצב לא קיים, כולם במדבר וניזונים באורח נס מהמן, לאיש אין מחסור, ולכן אין מקום בעשרת הדברות להכנסת מצוות אלו. חטיבות מצוות ארוכות אחרות המיועדות לארץ ישראל (ומופיעות גם בחומשים אחרים ובמיוחד כפי שהזכרנו בפרשות המכילות מצוות רבות: משפטים וכי-תצא), יכללו מצוות אלו בהדגשה. בפרק י"ט מצוות אלו באות כעוד מאפיין חריג של עם ישראל. מצוות תורמה לכהנים היו מקובלת בכל עם, כפי שראינו בפרשת ויגש בכהני מצרים, המקבלים הקצבה מהמלכות (וכנראה גם מהעם), אולם תמיכה סתם בעניים ובגרים ובשולי החברה, הינה חידוש.
בפרק כ"ג בפרשת המועדות, למצווה יש טעם ברור מאד. אתה חוגג את החגים, אתה נמצא בעיצומה של עונת הקצירה בא אתה רואה את השפע והעושר שיש לך. בפרט בא הדבר לידי ביטוי בחג הסוכות בו אתה מצווה לשמוח. במצב כזה אליך גם לדעת מהיכן הגיע אותו עושר וגם לדאוג שהאנשים החלשים בחברה: העניים והגרים יוכלו לשמוח גם הם.

מאמרים ודברי תורה נוספים לפרשת אמור

המלקטות (רות?) - ז'אן פרנסואה מילה 1857, מוזיאון דה-אורסיי, פריס

פרשת אחרי מות קדושים - ספר ויקרא תורת כהנים

ספר ויקרא ידוע גם בשם "תורת כוהנים" ההבנה הפשוטה של הכינוי היא כי הספר דן במצוות של הכוהנים ובקורבנות. אולם דינים השייכים לכוהנים מופיעים בעיקר בפרשות ויקרא צו ואמור, ורוב המצוות הן מצוות לכל עם ישראל (בע"ה נרחיב על כך בפרשת אמור). גם העניינים הבודדים בימינו הקשורים לכוהנים, ברכת כוהנים ופדיון הבן אינם מופיעים כלל בספר ויקרא. וננסה לענות על השאלה, מדוע נקרא החומש בשם זה ?

ניתן לחלק את הספר לשני חלקים. חלקו הראשון עד פרק י"ח, עוסק בעניני טומאה וטהרה (מאכלים טהורים וטמאים, טומאות הגוף וכו') ומפרק י"ט, כשם הפרשה, עובר הספר לעסוק בעניני קדושה (קדושת העם, הכוהנים, הזמן והמקום). דומה כי הפרשות המבטאות יותר מכל מגמות אלו, הן פרשיות העריות החוזרות על עצמן בפרקים י"ח וכ'.
הפרשיות עוסקות באותו נושא בדיוק. לרוב פרשיות כאלו יהיו בחומשים אחרים מה שיתן מרחב לפרשנות, אולם הופעה כפולה כזו, במרחק פרק אחד בלבד ובהבדלים מהותיים, מעלה קשיים חזקים יותר. סדר הקרובים שונה, בפרק י"ח לא מופיעים עונשים כלל וגם הניסוח שונה בצורה מהותית.

בפרק י"ח הדגש הוא על הטומאה והטהרה, סדר החטאים – לפי גדולת הטומאה, במצב זה ה' ידאג לעונש.
בפרק כ' הדגש הוא על הקדושה וסדר החטאים – לפי חומרת העונש מהכבד אל הקל.

מה ההבדל בין טהרה לקדושה? דברים זהים, מקבילים או משיקים? הנושאים בודאי משיקים, המשנה במסכת כלים מונה סוגי טומאות:
מסכת כלים פרק א
משנה א: "אבות הטומאות:  השרץ, ושכבת זרע, וטמא מת, ומצורע בימי ספרו, ומי חטאת שאין בהן כדי הזיה--הרי אלו מטמאין אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר, ואינן מטמאין במשא"
וכמה משניות אחר כך עוברת לדבר על קדושות:
משנה ו: "עשר קדושות הן:  ארץ ישראל, מקודשת מכל הארצות.  ומה היא קדושתה--שמביאין ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאין כן מכל הארצות."
אולם יש הבדלים בין קדושה לבין טהרה. משהו חדש שנולד או נוצר הוא תמיד טהור, אולם הוא חול ואינו קודש (למעט בכורות). כדי להישאר טהור יש להימנע מדברים מסוימים (מה לא לעשות) ומאד קל להיטמא. במצבנו כיום שרוב דיני טהרות אינם נוהגים, קשה לנו להבין, איך אפשר לשמור על חוקי הטהרה, ולדעתי התשובה היא שדרך העיסוק בטהרה האדם שומר על עצמו, מודע למעשיו, יודע בכל זמן, איפה הוא נמצא, מה הוא עושה, במה הוא נוגע וכו'. אמנם סדר משנה אחד מוקדש לטהרות, אולם הנושא מופיע בכל שאר סדרי המשנה ובכמות גבוהה מאד. מה שנהיה טמא יכול להיטהר (למעט כלים מסוימים) על ידי טבילה, או פרה אדומה.
כדי להתקדש יש צורך לבצע מעשים (מה כן לעשות), קשה מאד להתקדש. אמנם אפשר להקדיש משהו באמירה בלבד ובצורה קלה, אולם כשאיש רוצה להתקדש, הדרישות ממנו גבוהות מאד. משהו שנהפך לקודש, לא יחזור להיות חול (למעט תנאים מסוימים מאד, כדוגמת פדיון בכורות)

להבדלה זו מקור מופלא בספר חגי (פרק ב):
"י בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי, בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ--הָיָה, דְּבַר-יְדוָד, אֶל-חַגַּי הַנָּבִיא, לֵאמֹר.  יא כֹּה אָמַר, יְדוָד צְבָאוֹת:  שְׁאַל-נָא אֶת-הַכֹּהֲנִים תּוֹרָה, לֵאמֹר.  יב הֵן יִשָּׂא-אִישׁ בְּשַׂר-קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ, וְנָגַע בִּכְנָפוֹ אֶל-הַלֶּחֶם וְאֶל-הַנָּזִיד וְאֶל-הַיַּיִן וְאֶל-שֶׁמֶן וְאֶל-כָּל-מַאֲכָל--הֲיִקְדָּשׁ; וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ, לֹא.  יג וַיֹּאמֶר חַגַּי, אִם-יִגַּע טְמֵא-נֶפֶשׁ בְּכָל-אֵלֶּה הֲיִטְמָא; וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ, יִטְמָא."
הקדושה אינה עוברת מאדם לחפץ, והטומאה עוברת מאדם לחפץ ולעוד חפץ.
ההבדל בין טהרה לקדושה יבהיר לנו את ההבדלים בפרשיות השונות. בפרק י"ח, עברת אשת איש מופיעה בסוף הפרשייה. אשת איש יכולה להיות טהורה לחלוטין ולכן מבחינת הטומאה, העברה אינה גדולה. לעומת זאת, הטהרה המתבטאת בכח החיות והיצירה מופרת ביותר כאשר גילוי העריות הוא עם אב או אם (הכח המעניק לך את הטהרה נפגם). בפרק כ' היחס מתהפך, כאשר איש נושא אישה הוא מקדש אותה. אפשר גם להגיד שהקשר בין איש ואשתו, המשפחה, הוא קשר של קדושה, פגיעה בקשר זה היא העבירה החמורה ביותר ולכן עונשה החמור ביותר, ולאחר מכן נמנות שאר העבירות לפי מדרג חומרות והעונשים.
בכל הפרקים, י"ח וכ' (וגם פרק י"ט שבאמצע), מופיע לרוב הביטוי: "אני ה'" או "אני ה' אלוקיכם", למעלה מעשרים פעם. עניינים נוספים המופיעים בסוף שתי הפרשיות, הן ההשואה לגויים שחטאו באותם דברים גם בארץ מצרים וגם בארץ כנען והאיסור החמור להידמות להם לטמא את הארץ. פרשת קדושים פותחת בציווי קדושים תהיו ומסיימת באותו ציווי ממש. כאשר סיום פרשת קדושים קושר את עניני הטמאה והטהרה והקדושה ביחד.

"וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין-הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין-הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא-תְשַׁקְּצוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא: וִהְיִיתֶם לִי קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי"

ההקפדה על הטהרה, ההקפדה על הקדושה, ההידמות לה' וההבדלה מעמי הארץ האחרים הינם המאפיינים העיקריים של העם היהודי. גם מצוות ארץ ישראל, הארץ הקדושה מכל הארצות מופיעות בספר ויקרא (מצוות התלויות בארץ – מתנות עניים ושמיטה) וזהו ענינו של הספר. לפני מעמד הר סיני, ה' מתאר למשה את הציפיות מבני ישראל: "והייתם לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש". ספר ויקרא מכיל את כל המצוות, הדרושות לכך. עם ישראל הוא הכוהנים של כל העמים, ומשפחות הכהונה בעם ישראל הם הכוהנים של הכוהנים (ולהם אכן דינים נוספים והקפדות יתרות על טהרה וקדושה – איסורי עריות בלעדיים לכוהנים). ולכן ראוי כל כך ספר ויקרא לשמו "תורת כהנים" = "תורת עם ישראל, ממלכת כהנים וגוי קדוש"

פרשת תזריע מצורע- ברית מילה וההבחנה בין סוגי טומאות

הפסוק "וביום השמיני ימול בשר עורלתו" מנותק מהקשרו בצורה ברורה. הפסוק הדן בברית מילה בא באמצע דיני טומאה וטהרה. אמנם יש איזשהו קשר בין הפסוקים מאחר והיולדת טמאה שבעה ימים והקשר הינו כרונולגי לכאורה אולם קשר זה רופף ביותר בתוך המכלול של דיני טומאה וטהרה.

לעומת זאת הפירוש המקובל הוא כי דווקא מהפסוק הזה ולא מהציווי לאברהם אבינו אנו מצווים על מצות ברית המילה. כותב כך הרמב"ם בפירוש המשנה למסכת חולין: "אין אנו מלים בגלל שאברהם מל את עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שה' ציוונו על ידי משה להימול כמו שמל אברהם עליו השלום". כמו כן בהקדמה למשנה תורה, הרמב"ם מביא את פסוקנו זה כמקור למצווה, אולם בספר המצוות דווקא הציווי לאברהם הוא המקור וכן נוקט ספר החינוך.

כמו כן נלמדים מפסוק זה ציווים רבים מאד. גם הדין של מילה שדוחה שבת בלידה רגילה ולא דוחה שבת ביוצא דופן, גם שהחיוב הוא דווקא על האב ולא על האם , גם שמילה ביום ולא בלילה וכו'.

בפרשנים קיימת מחלוקת לגבי הסיבה והתוצאה. לפי רב אסי – היולדת טמאה שבעת ימים וזו הסיבה שברית המילה היא ביום השמיני (ולכן אצל יוצא דופן החיוב אולי יהיה מהיום הראשון שכן אימו לא נטמאה).
לפי דעות אחרות הכיוון הוא הפוך. מילה היא דבר קבוע שצריך להיות ביום השמיני, ולכן היולדת זכר טמאה רק שבוע אחד, כדי שלא יהיו כולם שמחים (שאוכלין ושותין בסעודה ) ואביו ואמו עצובים (שאסורים בתשמיש).
הקושי כמובן לדעה הראשונה היא מדוע יולדת נקבה טמאה כפליים זמן, ולדעה השניה סדר הפסוקים שקודם באה התוצאה ורק אחר כך הסיבה.
כדרך אגב נעיר שאולי בגלל שלנקבה יש את כח ההולדה בעצמה ולכן היולדת נטמאת כפול זמן.
ועדיין לא נסתבר לנו די הצורך מדוע ענין מהותי ביותר ביהדות אשר פסוקים רבים מוקדשים לו בספר בראשית, והוא ברית מהותית בין ישראל לה', אשר מי שלא נכנס בתוכה מנוע מקיום מצוות מסוימות (פסח) נכנס כאן בדלת האחורית.

חובבי המספרים יעלו את הדרשות על כך שהמספר שבע מבטא את הטבע, והמספר שמונה את מה שמעל הטבע ועל ההופעות השונות של שבע ושמונה ביהדות.

רעיון אחר הוא שבמיקום פרשת היולדת מיד לאחר טומאות חיצוניות (הבאות על האדם שלא מגופו אלא בגלל מגע עם משהו אחר כדוגמת נבלת בהמה טמאה) ולפני טומאות פנימיות הבאות על האדם בגלל גופו (זב ומצורע), פרט לטומאת מת הנזכרת בפרשת חוקת כתורה בפני עצמה. באה טומאת היולדת שהיא למעשה טומאה עקב מאורע משמח וכזה שאף כרוכות בו מצוות עשה חשובות. למעשה בכך באה התורה לסתור את הנחת היסוד הפשטנית שכל מה שטמא הינו "רע" ולכן מה ש"טהור" הינו טוב ולציין שהחיים מורכבים הרבה יותר מזה שכן מעגלי החיים שלנו נעים כל הזמן בין "הטמא" ל"טהור" כאשר זהו הסדר הטבעי ואי אפשר להיות כל הזמן במצב של "טהור" ומצב הטומאה הוא לעיתים הכרחי (למשל על מנת להוליד ילדים).
ודווקא פה בא היחוד של ברית המילה שכן היולדת טמאה בשתי טומאות, טומאת נידה שאורכה 7 ימים ולאחריה יכולה לטבול, וטומאת "דמי טהרה" שבה היא מנועה מלהיכנס למקדש ולהקריב קורבן וברית המילה מהווה למעשה את ההפרדה בין שתי הטומאות האלו, אם כסיבה אם כתוצאה לפי מה שהבאנו קודם. ולפי זה אולי מתבאר גם הפסוק האחרון בפרשת שמיני להבדיל בין הטמא לטהור, שיש אולי לבצע הפרדה ולהבדיל גם בין הטמא לטמא, שלא כל סוגי הטומאה זהים הם.

מאמרים נוספים לפרשת תזריע
ברית מילה מתוך כתב יד רוטשילד, אמן לא ידוע, 1480 בקירוב, מוזיאון ישראל

מתי היתה חנוכת המשכן?


הקורא את ספרי התורה בעיון יופתע לגלות רשומון. אותו אירוע מתואר בשלושה מקומות שונים, בשלושה חומשים שונים, כאשר כל פעם הוא מתואר מזווית אחרת שונה לחלוטין מקודמתה, עד כדי כך שקשה לזהות שמדובר באותו אירוע.

על חשיבותו של יום א' בניסן כבר עמדנו במאמר החודש הזה לכם ראש חודשים ועל ערפול התאריכים בתורה עמדנו גם כן בפרשת יתרו. שני נושאים אלו מתחברים יחדיו בפרשת שמיני בתאריך המיוחד של חנוכת המשכן.

נעיין במקורות השונים של חנוכת המשכן:

סוף חומש שמות (פרק מ')
יז וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית--בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ: הוּקַם, הַמִּשְׁכָּן. יח וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת-הַמִּשְׁכָּן, וַיִּתֵּן אֶת-אֲדָנָיו, וַיָּשֶׂם אֶת-קְרָשָׁיו, וַיִּתֵּן אֶת-בְּרִיחָיו; וַיָּקֶם, אֶת-עַמּוּדָיו. יט וַיִּפְרֹשׂ אֶת-הָאֹהֶל, עַל-הַמִּשְׁכָּן, וַיָּשֶׂם אֶת-מִכְסֵה הָאֹהֶל עָלָיו, מִלְמָעְלָה--כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְדוָד, אֶת-מֹשֶׁה.
ויקרא פרק ט
א וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו--וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל.
במדבר פרק ז
א וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת-הַמִּשְׁכָּן, וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו, וְאֶת-הַמִּזְבֵּחַ, וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו; וַיִּמְשָׁחֵם, וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם. ב וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם: הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת, הֵם הָעֹמְדִים עַל-הַפְּקֻדִים.
התאריך של חנוכת המשכן מופיע אך ורק בספר שמות, בספר ויקרא מתואר האירוע ביום השמיני (שהוא היום הבא אחרי שבעת ימי המילואים שקדמו לחנוכת המשכן) וממילא מדובר באותו יום, ובספר במדבר מוזכר האירוע ללא תאריך, משה סיים להקים את המשכן והנשיאים הביאו את קורבנם (כולם ביום הראשון – ההקרבה הייתה אחר כך במשך שנים עשר יום) לחנוכת המשכן.
רש"י מפרש כך:
"שעיר החטאת, שעיר מוספי ר"ח ושלשה שעירי חטאות קרבו בו ביום שעיר עזים ושעיר נחשון ושעיר ר"ח ומכולן לא נשרף אלא זה ..."

ומצאנו גם בתלמוד (שבת פז:)
"ת"ש ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן תנא אותו יום נטל עשר עטרות ראשון למעשה בראשית ראשון לנשיאים ראשון לכהונה ראשון לעבודה ראשון לירידת האש ראשון לאכילת קדשים ראשון לשכון שכינה ראשון לברך את ישראל ראשון לאיסור הבמות ראשון לחדשים"
אמנם רבים אינם מקבלים תאריכים אלו, ובפרט דוחים את היום השמיני לח' ניסן ויש עוד שיטות, אולם טעמם העיקרי הוא כי כמות האירועים רבה ודחוסה מדי עבור יום אחד. במאמרנו נאמץ את השיטה הפשוטה יותר שאכן כל המאורעות הללו קרו ביום אחד, שנראית לעניות דעתי כמכוונת יותר לפשט. והקורא יכול לעיין בדעות נוספות בנושא

להבנת העניין יש לעיין בסיומו של חומש שמות:
לד וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד יְדוָד, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. לה וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד--כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד ידוד, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. לו וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכֹל, מַסְעֵיהֶם. לז וְאִם-לֹא יֵעָלֶה, הֶעָנָן--וְלֹא יִסְעוּ, עַד-יוֹם הֵעָלֹתוֹ. לח כִּי עֲנַן ידוד עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ--לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל, בְּכָל-מַסְעֵיהֶם.
הסיום משונה במקצת. משה לא יכול כלל להיכנס לאוהל מועד, ומפורטים דיני המסעות הנמצאים דווקא בפרשת בהעלותך:
טו וּבְיוֹם, הָקִים אֶת-הַמִּשְׁכָּן, כִּסָּה הֶעָנָן אֶת-הַמִּשְׁכָּן, לְאֹהֶל הָעֵדֻת; וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל-הַמִּשְׁכָּן, כְּמַרְאֵה-אֵשׁ--עַד-בֹּקֶר. טז כֵּן יִהְיֶה תָמִיד, הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ; וּמַרְאֵה-אֵשׁ, לָיְלָה. יז וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן, מֵעַל הָאֹהֶל--וְאַחֲרֵי-כֵן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּבִמְקוֹם, אֲשֶׁר יִשְׁכָּן-שָׁם הֶעָנָן--שָׁם יַחֲנוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. יח עַל-פִּי יְהוָה, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל-פִּי יְהוָה, יַחֲנוּ: כָּל-יְמֵי, אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל-הַמִּשְׁכָּן--יַחֲנוּ. יט וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל-הַמִּשְׁכָּן, יָמִים רַבִּים--וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-מִשְׁמֶרֶת יְהוָה, וְלֹא יִסָּעוּ. כ וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן, יָמִים מִסְפָּר--עַל-הַמִּשְׁכָּן; עַל-פִּי יְהוָה יַחֲנוּ, וְעַל-פִּי יְהוָה יִסָּעוּ. כא וְיֵשׁ אֲשֶׁר-יִהְיֶה הֶעָנָן, מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר, וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר, וְנָסָעוּ; אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ. כב אוֹ-יֹמַיִם אוֹ-חֹדֶשׁ אוֹ-יָמִים, בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל-הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו, יַחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יִסָּעוּ; וּבְהֵעָלֹתוֹ, יִסָּעוּ. כג עַל-פִּי יְהוָה יַחֲנוּ, וְעַל-פִּי יְהוָה יִסָּעוּ: אֶת-מִשְׁמֶרֶת יְהוָה שָׁמָרוּ, עַל-פִּי יְהוָה בְּיַד-מֹשֶׁה.
לעומת זאת סיומו של פרק קורבנות הנשיאים בפרשת נשא דווקא מתאים לתחילת חומש ויקרא:
פט וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיִּשְׁמַע אֶת-הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-אֲרֹן הָעֵדֻת, מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים; וַיְדַבֵּר, אֵלָיו.
והשוו לפסוק הראשון בחומש ויקרא
א וַיִּקְרָא אֶל-משֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:

אין זאת כי אם ספר שמות מתפצל לשני ספרים מקבילים (אשר מקבילים גם בזמנם) ספר ויקרא וספר במדבר (מתחילים שניהם בחנוכת המשכן וממשיכים כחודש לאחר מכן עד המסע הראשון (בע"ה בפרשת בהעלותך נעמוד על פרשיית "ויהי בנסוע הארון", לענינו נניח כי היא חותמת את חלקו הראשון של ספר במדבר).

עיקרם של החומשים הוא כך:
ספר ויקרא – ספר התורה (החומש כולל הרבה מאד מצוות). דן בהיבטי הקדושה: קדושת האדם הזמן והמקום טומאה וטהורה קודש וחול..
ספר במדבר – ספר ארץ ישראל – ההכנות והעיכובים בדרך לכיבוש הארץ. אמנם כלולות מספר פרשיות מצוות בחומש במדבר אך רובן ככולן למעשה שייכות לספר ויקרא (דיני הפלאה, קורבנות המוספים/נזיר/סוטה).

הקבלות נוספות קיימות בפסוקים. כל תיאור שבעת ימי המילואים מופיע במדויק בפרשת תצווה.
היינו מצפים שחלק זה של פרשת צו יופיע כולו בסוף ספר שמות (שהרי פרשת ויקרא כבר נאמרה במשכן לאחר שבעת ימי המילואים, ולמעשה באמצע פרשת צו חוזרים אחורה בזמן)
לעומת זאת על היום השמיני אין כלל ציווי! אלא ההכנה וימי המילואים תגרום להתגלות השכינה שעליה לא ניתן למעשה לצוות והיא צריכה פשוט לקרות.
המשכן הוא הגורם לחזרת השכינה למחנה ישראל לאחר חטא העגל ולאפשר את המשך המסע לארץ ישראל וממילא ההופעה של חנוכת המשכן וחזרת השכינה מתוארת בשלוש דרכים שונות. זו הסיבה לרשומון, עלינו לראות כל אירוע מזווית המבט הנכונה לאותו איזכור ולבנות לנו את התמונה השלמה בכוחות עצמנו.

בספר שמות – חזרת השכינה בזכות תפילותיו של משה רבינו
בספר ויקרא – חזרת השכינה בזכות העבודה/קורבנות
בספר במדבר – חזרת השכינה בזכות קורבנות הנשיאים

ניתן להמשיל שלושה גורמים אלו לתורה (משה) לעבודה (קורבנות) וגמילות חסדים (נשיאים). שלושת הדברים המקיימים את העולם כולו.
מדוע הנשיאים קשורים לגמילות חסדים? משום שלא ניסו להביא כל אחד יותר מהשני (תחשבו איזה יתרון יש לנשיא האחרון שכבר יודע מה הביאו כולם) וכן משום שתרמו כלים שיאפשרו את נשיאת המשכן ללויים.

אפשרות נוספת להקבלה היא בין ארץ ישראל (במדבר – החומש העוסק במסע) תורת ישראל (ויקרא – החומש עם הריכוז העיקרי של מצוות) ועם ישראל (שמות – החומש המתאר את תהליך יצירתו של עם ישראל).

מאמרים נוספים לפרשת שמיני

פרשת צו - קורבנות חמץ

מה שלומדים בגיל צעיר זוכרים וקשה להוציא מהראש. "גרסא דינקותא" שיש לרובנו ולילדינו על נושא החמץ גורסת שבפסח לא אוכלים חמץ בגלל שבני ישראל לא הספיקו להכין אותו. עיון בפרקי ספר שמות שלפני יציאת מצרים מראה שהציווי לפסח דורות היה עוד לפני היציאה ממצרים ושטעם החמץ הינו גזירת הכתוב.

הרבה מפרשים רואים בחמץ מושג שאינו פיזי או כימי אלא מושג רעיוני שאותו אלינו לבער. למרות זאת המושג הרעיוני מתבסס על מהותו הכימית של החמץ שננסה להסבירה.

הלחם אינו מוצר פשוט. מבין מוצרי המזון שאנו אוכלים, הכנתו מורכבת (לעומת ירקות, ביצים חלב ובשר) משלבים רבים. רובם מן הסתם התגלו בצורה של ניסוי וטעייה או במקרה. מאידך הלחם לפחות בתקופות הקודמות ובמידה מסוימת גם בימני היה מזונו העיקרי של האדם. סיבוכיות וחשיבות זו של הלחם, בדומה ליין הביאה לכך שניתקנה לו ברכה מיוחדת.

ההלכה קובעת שחמשת מיני דגן שבאו במגע עם מים מתחמצים לאחר 18 דקות (זמן הליכת מיל). למעשה, מה שקורה לעיסה הוא שמתווספים עליה שמרים. בימי קדם השמרים הגיעו מהאוויר ובימינו מוסיפים שמרים לזרז את התהליך. השמרים הינם פטריות הניזונות מן העמילן הנמצאים בקמח ומפרישות אלכוהול ופחמן דו חמצני. חלבונים מיוחדים בקמח יוצרים למעשה רשת סבוכה הלוכדת את הגזים ומנפחת את הבצק ומאידך שומרת על העיסה שלא תתפרק. פעולת ניפוח זו היא התפיחה הנותנת ללחם את מרקמו לעומת המצה השטוחה. אותם חלבונים לא נמצאים במיני דגן אחרים ואכן אלו מינים שקשה הרבה יותר לעשות מהם בצק. לא לחינם זכו חלבונים אלו לשם גלוטן (GLUE - דבק).

בשמונה עשרה דקות לא קורה הרבה. נסו בפעם הבאה שאתם מכינים חלות לראות מה קורה אחרי 18 דקות (בלי להוסיף שמרים), אבל זוהי תחילת הפעולה. התורה לא מחכה לתוצאה המוגמרת, ולמוצר המושלם (והמקולקל במידה) אלא אוסרת את התהליך בראשיתו. דברים גרועים יש לעצור מהר ובזמן ועדיין בטרם רואים כלל את ההתפתחות והתוצאה שלהם ולא לחכות כשכבר מאוחר מדי.

מכאן שהרבה ראו בחמץ את מידת הגאווה ומידות דומות לה. לא מפתיע שעוד בספר שמות אנו מוצאים איסורים על הקרבת חמץ.


  • "לֹא-תִזְבַּח עַל-חָמֵץ, דַּם-זִבְחִי; וְלֹא-יָלִין חֵלֶב-חַגִּי, עַד-בֹּקֶר" ( פרק כ"ג יח)
  • "לֹא-תִשְׁחַט עַל-חָמֵץ, דַּם-זִבְחִי; וְלֹא-יָלִין לַבֹּקֶר, זֶבַח חַג הַפָּסַח" (פרק ל"ד כה)
ואיסורים אלו חוזרים ביתר שאת בספר ויקרא:

  • "כָּל-הַמִּנְחָה, אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה'--לֹא תֵעָשֶׂה, חָמֵץ: כִּי כָל-שְׂאֹר וְכָל-דְּבַשׁ, לֹא-תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'" (ב' יא)
  • "לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ, חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי; קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא, כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם" (ו' י).

האיסור אינו מפתיע. כאשר אדם נמצא מול הקב"ה, אין הוא יכול להרגיש אפילו שמץ של גאווה ובודאי שכאשר הוא בא להתוודות על חטאיו עליו לעשות זאת ממקום נמוך ככל האפשר.
מפתיע אם כן לגלות שדווקא שני קורבנות מחייבים חמץ. קורבן תודה וקורבן שתי הלחם בשבועות:
ויקרא ז' יג: עַל-חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ, יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ, עַל-זֶבַח, תּוֹדַת שְׁלָמָיו"
וכ"ג יז: "מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה, שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים--סֹלֶת תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים, לה'"

שמעתי מהרב מדן שהטעם יכול להיות שבני ישראל רצו מאד מאד לאכול חמץ בפסח. בני ישראל כעם של עבדים לא היו יכולים להרשות לעצמם את המותרות של אכילת חמץ. ההמתנה לתפיחה, הלישה והאפייה, כל אלו פעולות ארוכות שלעבדים אין זמן לעשות. בעולם העתיק העבדים הסתפקו לעיתים בזרעונים ובגרגרים עצמם (מבחינה תזונתית יש את אותם ערכים), אבל במצרים היה שדרוג ובני ישראל הורשו לאכול מצות (כמה דקות והמצה מוכנה). בני ישראל שידעו שהם הולכים לצאת ממצרים ושנאסר עליהם לצאת מהבית, החליטו סוף סוף וכאות ליציאתם מעבדות לאכול לחם אמיתי.

אבל בפסח, החג בו אנו חוגגים את חירותנו אבל מצווים לזכור "כי עבד היית בארץ מצרים", דווקא בפסח אסור לאכול חמץ ויש לאכול את המצה, היא לחם העוני, לחם העבדים. עד כאן הרב מדן.
ועניין דומה אפשר להגיד ביוצאי דופן. קורבן התודה, בו אדם שניצל מסכנה מודה לקדוש ברוך הוא מורכב מחלות מצות ומלחם חמץ. כמות הקמח המשמשת לשני סוגי הלחמים זהה, אולם מספרים של חלות המצות גדול פי שלושה. האדם שניצל מהסכנה, יכול להיות שמרגיש קצת גאווה, עצמאות וחופש, אולם עליו לזכור שמול כל זה, הוא עדיין כמצה לגבי הקדוש ברוך לו הוא מביא קרבן. המצה שכמותה הגולמית זהה לחמץ, כמותה המוחלטת רבה הרבה יותר והיא היא הקובעת את גישתו של האדם. המצה מנצחת את החמץ אך הבאת החמץ הכרחית על מנת שהאדם ירגיש שהצלתו וישועתו באו לו מהקדוש ברוך הוא.

בשבועות ניתן להגיד דבר דומה, אמנם את חג החירות אנו מציינים בפסח במועד צאתו ממצרים, אבל "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". כאשר אנו עוסקים בתורה ובשבועת עושים זאת באופן מיוחד ומציינים את חג מתן תורתנו, אז אפשר לחגוג את היציאה לחירות האמיתית, אז אפשר וצריך להביא את החמץ. לא גאווה מסמל החמץ בשבועות אלא את החירות האמיתית של בני ישראל העוסקים בתורה.

מאמרים נוספים לפרשת צו

ציור מאת אליה סוכות

פרשת ויקרא - טעמים למצוות הקורבנות

 נושא הקורבנות מעמיד הרבה אנשים דתיים בימינו במבוכה מסוימת. מצד אחד, הקורבנות הם עניין חשוב, ואנו מתפללים לחידוש הקורבנות בתפילה. ומצד שני רוב האנשים מרגישים שלא בנוח עם המתת בעלי חיים לצורך פולחן דתי (ובמיוחד לקורבנות שאינם נאכלים). מה יהיה בעתיד לגבי הקורבנות איני יודע ובמאמר זה ננסה לסקור מספר גישות לנושא הקורבנות.

מקובל ליחס את נושא הקורבנות לספר ויקרא, אולם נושא הקורבנות מצוי בכל אחד מהחומשים. בספר בראשית אנו מוצאים קורבנות רבים. החל מקין והבל שהביאו קרבן לה', נח כשיצא מהתיבה, אברהם יצחק ויעקב ועוד. גם בספר שמות, בפרשיות המשכן אנו מוצאים קורבנות (כמו שראינו קורבנות התמיד מופיעים בפרשת תצווה) ובספר במדבר מופיעים קורבנות הנשיאים, קרבן נזיר, סוטה, מוספים ועוד.
החשיבות המיוחסת לקורבנות גדולה כפי הנאמר במסכת אבות (א,ב):
"שמעון הצדיק היה משיירי אנשי כנסת הגדולה.  הוא היה אומר, על שלושה דברים העולם עומד--על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות החסדים"

גם בהלכה הקורבנות תופסים מקום חשוב מאד וסדר משנה שלם – קודשים עוסק בדיני הקורבנות. בנביאים לעומת זאת היחס אוהד הרבה פחות. אין כמעט נביא שאינו טוען נגד הקורבנות ונביא אך מעט דוגמאות:
שמואל א' ט"ו כב: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים"
ישעיהו א' יא: " לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי"
ישעיהו ס"ו ג: "שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה-אִישׁ זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עֹרֵף כֶּלֶב מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם-חֲזִיר מַזְכִּיר לְבֹנָה מְבָרֵךְ אָוֶן גַּם-הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה."
ירמיהו ז' כא-כב: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל  עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל-זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר:  כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח"
הושע ו' ו-ז: "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא-זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת"
אמנם הנביאים אינם נגד הקורבן עצמו אלא נגד הבאת הקורבן מצד אחד והמשך החטאים באותה העת, אבל גם מדבריהם נראה שהקורבנות בפני עצמם אינם נחוצים.

הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג' פרק ל"ב – מומלץ לקורא את הפרקים במלואם): 
"לכן אין אפשרות בטבע האדם שיעזוב את כל אשר הסכין אליו בבת-אחת. לכן, כאשר שלח האל את משה רבנו לעשׂות אותנו ממלכת כהנים וגוי קדוש על-ידי שנדע אותו יתעלה, כמו שהבהיר ואמר: אתה הָרְאֵיתָ לדעת... והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עִמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות... לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדו,הנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת לקבלו בהתאם לטבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכּין אליו. הדבר היה דומה באותם ימים כאילו בימינו היה בא נביא הקורא לעבוד את האל והיה אומר: "האל ציווה עליכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה. עבודתכם תהיה רק מחשבה בלי מעשׂה כלל"

לפי הרמב"ם אין תועלת בקורבנות עצמם אלא זוהי תחבולה בלבד מאחר ולא ניתן היה באותו זמן לבטלם כליל ובפרק כ"ו הוא מקדים ואומר כי אין בכלל לתת טעם לא למצוות הקורבנות עצמה ולא לפרטי המצווה:
"דע שהחוכמה חייבה - ואם תרצה תאמר שההכרח גורם - שיהיו פרטים שאי-אפשר לתת להם טעמים. כביכול, דבר נמנע הוא לגבי התורה שלא יהיה בה משהו מן האופן הזה. זה נמנע מפני שאם תאמר: "מדוע כבשֹ ולא איל?" אותה שאלה עצמה היתה מתחייבת לוּ נאמר איל במקום כבשֹ. והרי אין מנוס ממין כלשהו. וכן אם תאמר: "מדוע שבעה כבשֹים (במדבר כ"ח, 27) ולא שמונה?", היו שואלים כן לוּ אמר "שמונה" או "עשֹרה" או "עשֹרים". והרי בהכרח אין מנוס ממספר. זה דומה כביכול לטבע האפשר. שבהכרח אין מנוס מקיום אחד האפשריים, ואין שואלים מדוע אפשרי זה הווה ולא אפשרי אחר. כי אותה שאלה היתה מתחייבת לוּ הגיע לידי מציאות האפשרי האחר במקום זה. דע עניין זה והבן אותו!"
לכאורה מהתורה פסוק המתאים לדברי הרמב"ם (ויקרא י"ז, ה-ז):
"לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל-הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם: וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת-הַדָּם עַל-מִזְבַּח ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה': וְלֹא-יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת-זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה-זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם"
ההקרבה במקדש מחליפה את העבודה הזרה לשעירים.
ועדיין בפרק מ"ו הרמב"ם מנסה לתת טעם לכל ענין בקורבנות:
"המצוות הכלולות בקבוצה האחת-עשׂרה הן שמנינו במה שנותר מספר עבודה ובספר קורבנות. כבר ציינו את תועלתן באופן כללי. נתחיל עכשיו לתת טעם לכל אחת מהן על- פי השׂגתנו ונֹאמר: כתוב בתורה, כמו שפירש אונקלוס, שהמצרִים הקדמונים היו עובדים את מזל טלה. לכן היו אוסרים לשחוט צאן ושׂונאים רועי צאן. נאמר: הן נזבח את תועבת מצרים (שמות ח', 22 ) ונאמר: כי תועבת מצרים כל רֹעה צאן (בראשית מ"ו, 34). ... כמעט רוב עובדי עבודה זרה שׂונאים שחיטת בקר. ... לכן אתה המוצא שההודים אינם שוחטים בקר כלל עד ימינו אלה, אפילו בארץ בה שוחטים שאר מיני בעלי-חיים.
כדי למחות את עקבותיהן של דעות לא נכונות אלה צֻוֵּינוּ להקריב שלושה מיני מקנה אלה דווקא: מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קָרבנכם (ויקרא, א', 2), כדי שבמעשׂה שאותו חשבו לשׂיא העבירה יתקרבו לאל, ובמעשׂה הזה יכופרו החטאים. כך תֵּרָפֵאנָה הדעות הרעות, שהן מחלות הנפש האנושיות, באמצעות הניגוד שהוא הקצה השני. לשם אותה תכלית עצמה נצטווינו לזבוח את כבשֹ הפסח ולהזות את דמו בְּמִצְרַיִם על השערים מבחוץ, כדי להסתייג מדעות אלה, לתת פרסום להפכן ולהקנות אמונה שהמעשׂה, שאתם חשבתם אותו לגורם ממית, הוא המציל מן המוות: וּפָסַח ה' על הַפֶּתַח ולא יתן המשחית לבֹא אל בתיכם לנגֹף (שמות י"ב, כ"ג) בתור שָׂכָר על מתן פרסום לציות והרחקת (מעשׂיהם ודעותיהם) המגונים של עובדי עבודה זרה".
אכן בפסח יש ענין מיוחד להקריב את תועבת מצרים (וגם לפרסם זאת ברבים על ידי מריחת הדם על המשקוף והמזוזות, ובמיוחד להינצל על ידי עבודה זו) והרמב"ם מרחיב זאת ליתר עניני הקורבנות ובהמשך הפרק מביא טעמים נוספים לפרטי הקורבנות.
גם בספרו ההלכתי היד החזקה, הרמב"ם, בניגוד לספרי פסיקה אחרים כמו השולחן ערוך, מפרט את הלכות העבודה ולקראת סיומם כותב כך (ספר עבודה, מעילה פרק ח הלכה ו) "ו  [ח] ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה, ולידע סוף עניינם כפי כוחו.  ודבר שלא ימצא לו טעם, ולא ידע לו עילה--אל יהי קל בעיניו; ואל יהרוס לעלות אל ה', פן יפרוץ בו.  ולא תהא מחשבתו בו, כמחשבתו בשאר דברי החול. "

הרמב"ן חולק על הרמב"ם (דברי הרמב"ן ארוכים ומומלץ לקוראם במלואם) בניסוח חריף
"...אלה דבריו ובהם האריך.
והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטיפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח.
"והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו אין בעולם כשדי או מצרי הקריב קורבן וייטב בעיני ה' ואמר בו (בראשית ח כא): וירח ה' את ריח הניחוח... ולשון הקורבנות את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי (שם כח ב), וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללות ע"ז מדעת השוטים."
אם הקורבנות הם ריח ניחוח לה' בודאי יש להם סיבות ומטרות והרמב"ם אליבא דרמב"ן מוצא לעצמו פתרון קל מדי. הרמב"ן ממשיך בקו של הקורבן כמכפר על הנפש ועל האדם השם עצמו במקום הקורבן.

נעבור לפירוש של הרלב"ג – רבי לי בן גרשום. הרלב"ג עסק לרוב במדעים. היה מתמטיקאי ואסטרונום, המציא מכשירי ניווט ששימשו עד המאה ה-17 (מטה יעקב) ואפילו מכתש על הירח נקרא בשמו.
הרלב"ג לרוב ממשיך בדרכו של הרמב"ם, אך בנושא הקורבנות הוא חולק עליו ודעתו  היא כי לקורבנות יש טעמים. אסמכתא לדבריו הוא מוצא מהציווי בפרשת ויקרא (ב יג): "וְכָל-קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹקיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל-קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח"
"וכדי שניתן לבנו על כוונת התורה בקורבנות, שהם רבות התועלות מאד... ציוותה התורה להקריב מלח על כל קרבן, להעיר אותנו שלא נחשוב עניין הקורבנות דבר תפל, שאין בו טעם... והנה המלוח הוא הפך התפל. ולזה יהיה דבר שיש לו סיבה וטעם. וזה ממה שיעירנו להתבונן בענין הקורבנות, כדני שנעמוד על כוונתם, כי לא דבר ריק הוא" (רלב"ג לפרשת צו).
הרלב"ג אמנם מקבל את דעת הרמב"ם שהקורנות כנגד עבודה זרה אבל שזו רק אחת הכוונות וממשיך:
"אלא שעם כל זה, איננו ראוי שלא יהיה בענינם תועלת בעצמות". הרלב"ג מקשה כבר בפירושו לפרשת נח (שבנה מזבח בצאתו מהתיבה) "וראוי שנחקור בכאן בענין הקורבנות אשר הקריב נח. ונשתדל להתיר ספק מה יקרה בו ואינו מעט. וזה שכבר ביאר הרב המורה שענין הקורבנות אשר צווינו עליהם בתורה אינו מכוון בעצמו... ואם היה הענין כן מה זה אשר התעורר הנביאים לבנות מזבח ולהקריב עליו עולות..." ומציע כיוון חדש בטעם המצווה: "ומה שהוא מכוון בהם על הכוונה הראשונה, לפי מה שייראה לי, הוא שהם כלי להגעת הנבואה".
מצאנו באבות (ובבלעם הרשע להבדיל) שהקורבנות היו לאחר קבל נבואה או כהכנה לקבלת נבואה לדוגמא:
בראשית י"ב ז:" וַיֵּרָא ה' אֶל-אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו"
וראו מקומות נוספים בספר בראשית: י"ג יד-יח, כ"ב ט-יא, כ"ו כד-כה, ל"ה ז-ט.
ולגבי בלעם במדבר כ"ג א-ג:
"וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל-בָּלָק בְּנֵה-לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים: וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בִּלְעָם וַיַּעַל בָּלָק וּבִלְעָם פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ: וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לְבָלָק הִתְיַצֵּב עַל-עֹלָתֶךָ וְאֵלְכָה אוּלַי יִקָּרֵה ה' לִקְרָאתִי וּדְבַר מַה-יַּרְאֵנִי וְהִגַּדְתִּי לָךְ וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי:

קבלת הנבואה לפי הרלב"ג דורשת:
"והנה יתבאר שיש לענין הקרבנות מבוא בהגעת הנבואה ממה שאומר והוא כא כבר התבאר בשני ממלחמות ה' (ספר של הרלב"ג) שבענין הנבואה יצטרך התבודדות לשכל מבין שאר כוחות הנפש. וזה לא ישלם כי אם בהתבטל שאר הכוחות מפעולותיהם. ולזה יצטרך הנביא, כשירצה להתנבות שיעורר הכח השכלי וירדים שאר כוחות. ומפני זה תמצא בנביאים שהיו עושים פעולות להגיע אליהם הנבואה כמאמר אלישע... והנה תמצא בענין הקורבנות שהם יעירו השכל וירדימו הכוחות המרגישות. וזה כי בזביחת בעל החיים ונתח אותו לנתחיו ושרוף אותו באש יש מהיכנע הנפש המרגשת מה שלא יעלם. כי הכוחות המרגישות כמו שהתעוררו מהרגשת המוחשים המתחדשים להם כן ייכנעו ויירדמו מהפסד המוחשים אשר אצלם הכנע מה, עם שיתן מפני זה האדם אל ליבו כי ההפסד הוא סוף כל אילו הדברים השפלים. ותיכנע מפני זה הנפש הבהמית ותדאג וירדמו כוחותיה. וכבר יתעורר השכל כשיתבודד האדם בענין אלו הנתחים ואופן החכמה אשר ביצירתם בזה האופן".
הקרבת הקורבן כמוה כממיתה את הנפש הבהמית של האדם ומכינה אותו לדרגות עליונות יותר בהן הוא יכול לקבל נבואה.
פירוט על משנת הרלב"ג  ראו בקובץ "הוגים בפרשה" מאמר על פרשת צו מאת פרופ' זאב הרוי.

גם הרש"ר הירש, מביא רעיון דומה, ובו הוא מדגיש שהמילה קורבן, אינה במשמעות שאנו רגילים אליה כיום, שאדם מוותר על משהו (Sacrifice) וגם לא שהוא נותן משהו (Offering), אלא מלשון קירבה. הקורבן נועד לקרב את האדם לה'.

מצינו אם כן לפחות ארבעה טעמים למצוות הקורבנות:
  • התרחקות מעבודה זרה
  • כפרה על האדם החוטא
  • הכנה לקבלת נבואה
  • התקרבות אל ה'

אור לג' בניסן תשע

פרשת ויקהל פקודי - צדקה ותרומה

רבי יוסף קארו פותח את הלכות פסח בהלכה הידועה: "שואלין בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום". הרמ"א מעיר בהגהותיו: "ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח". בדרך כלל הגהותיו של הרמ"א הן לשינויים בהלכה לפי דיני ומנהגי אשכנז וההערה כאן שהיא המקור למצוות "קמחא דפסחא", מצוות הצדקה המיוחדת לפני פסח, הבאה להבטיח שכל אדם יוכל לאכול מצה ולשתות ארבע כוסות יין הינה חריגה. ייתכן שהרמ"א התכוון לומר לנו שלא רק הלימוד עיקר, אלא הלימוד המביא לידי מעשה והוא נתינת הצדקה לעניים.

רצף פרשיות המשכן מכיל את מצות התרומה, ואפילו אחת מפרשיות המשכן קרויה תרומה. התרומה הראשונה היא הציווי שנאמר למשה: "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי". הפועל ויקח משונה. תרומה בדרך כלל נותנים. ניתן לפרש שימנו אנשים מבני ישראל (גבאי התרומה) שיקחו את התרומה מהאנשים. אפשר לומר רעיון אחר בצדקה והוא שהכסף הנמצא בידי אנשים הוא מעין פיקדון ולמעשה הוא כספו של הקדוש ברוך הוא. כאשר נותנים אותו לתרומה, הרי שלמעשה מקבלים על זה שכר וזו הלקיחה וידועה האימרה: "יותר משבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית" (מדרש רבה ויקרא רבה ל"ד, י').

בסיום ציווי הקמת המשכן מופיע הציווי לדורות על תרומת מחצית השקל בו דנו במאמר על פרשת כי תשא. מחצית השקל היא תרומת חובה, אולי מס, שאינו נתון כלל לרצונו של האדם. כל אחד צריך להביא והסכום קבוע. חשוב מאד שלכל איש מישראל יהיה חלק במשכן. מהכסף שנאסף בשנה הראשונה יוצקים את האדנים. את הבסיס. הבסיס של המשכן, שמחזיק את כל כלי הזהב המפוארים והאבנים הטובות ובו הכוהנים לבושים באריגים היקרים מתהלכים, הבסיס שייך לכל עם ישראל בצורה שווה וללא יוצא מן הכלל. אין איש שיכול להגיד שיש לו חלק גדול יותר במשכן מהשני. כולם שווים.

הנתינה הבאה, להבדיל, מתרחשת בחטא העגל, אהרון רוצה לעכב את העם ומבקש:

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פרקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי" (ל"ב פסוק ב), מתוך כוונה כפי שמציעים המפרשים שהנשים והילדים לא יסכימו לוותר כל כך בקלות על תכשיטיהם אולם בפסק הבא: "ויִּתְפרקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן". העם מביא את תכשיטיו הוא (אולי באמת הנשים  והילדים לא הסכימו, אבל לא מצינו לזאת זכר בפסוקים), ונראה שהלהיטות לתרומה (שאמנם הייתה לדבר שלילי) הייתה קיימת אצלם. הלשון של תרומה לא נזכרת.
בהקשר השלילי נזכר הפועל פרק, כמעין פורקים מעול מצוות.

הבחירה בתכשיטי האוזן אינה מקרית ומקשרת אותנו מיד לפרשת עבד עברי שאינו רוצה להשתחרר ונרצע באוזנו. הטעם זהה: "אמר רבי יוחנן בן זכאי: (קדושין כב ע"ב) אוזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב, והלך וגנב, תרצע.  ואם מוכר עצמו, אוזן ששמעה על הר סיני (ויקרא כה נה) כי לי בני ישראל עבדים, והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע".

בתחילת פרשת ויקהל מופיע הציווי של משה לעם (ל"ה ה): "קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהֹוָה כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָֹה זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת", שוב מופיע הפועל של לקיחה אבל בהקשר מקובל, קחו מאתכם ותנו לה'. תרומה אינה רק בכסף. לפעמים יש כישורים וזמן שאפשר לתרום וערכם לא פחות ואולי אפילו יותר מתרומה כספית כמו שכתוב בפסוק י':" וְכָל-חֲכַם-לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה ה'", אמנם מונו מנהלי עבודה ראשיים, אבל התרומה והנתינה פתוחה לכולם. מי בכספו ומי ביכולתיו.

ההתלהבות של העם גבוהה, אולי מתוך רצון לכפר במשהו על חטא העגל (פסוקים כא כב):
"וַיָּבֹאוּ כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל-עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ: וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל-הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל-כְּלִי זָהָב וְכָל-אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהוָֹה". 
כל העם משתתף כאחד אנשים ונשים. שוב מביאים תכשיטים כתרומה (שימו לב שתכשיטי האוזן - עגילים - לא מופיעים).

ההתלהבות הייתה כל כך גדולה שדווקא מי שעמד בצד וחיכה לראות אם יצטרכו לו או שיסתדרו בלעדיו כמעט ונשאר בלי מה לתרום: "וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחשֶׁן (כ"ז). אמנם תרומת הנשיאים נכבדה ויקרה, אבל המילה נשיאים נכתבת בכתיב חסר מאד בלי שתי אותיות משמו של ה', ומביא רש"י מדרש רבי נתן בספרי:
"אמר ר' נתן: מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחלה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחלה? אלא כך אמרו נשיאים: יתנדבו צבור מה שמתנדבין, ומה שמחסירים אנו משלימין אותו. כיון שהשלימו צבור את הכל, שנאמר (שמות לו ז) והמלאכה הייתה דים, אמרו נשיאים מה עלינו לעשות? הביאו את אבני השהם וגו', לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחלה.ולפי שנתעצלו מתחילה נחסרה אות משמם והנשאם כתיב".
כשיש הזדמנות לתת ולתרום אסור לחכות לסוף. ההזדמנות ואיתה התחושה הטובה של התרומה יכולה לחלוף מבלי אפשרות לשוב. התרומה הדרושה מושגת מהר מאד (ל"ו ג-ז):
"וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי משֶׁה אֵת כָּל-הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לַעֲשׂת אֹתָהּ וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר: וַיָּבֹאוּ כָּל-הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל-מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר-הֵמָּה עֹשִׂים: וַיֹּאמְרוּ אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָֹה לַעֲשׂת אֹתָהּ: וַיְצַו משֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא:  וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל-הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר". 
לפי צמד המילים בבוקר מסיקים שכל אסיפת התרומות לקח יומיים בלבד, ללמדכם שוב שתרומות כספיות קל להשיג אבל תרומות של זמן ויכולות היו נדרשות במשך תקופה ארוכה הרבה יותר.
עניני הצדקה צריכים להיות חשאיים. לא כולם צריכים לדעת שפלוני נזקק. אבל התורמים למלאכה צריכים לדעת שנעשה בכספם שימוש הוגן ולמטרות שהם תרמו. פרשת פקודי מכילה דו"ח מפורט ביותר של התורמות שנאספו וכלי המשכן הראות שכל התרומות הוקדשו לכלים ולמלאכה ולא חס וחלילה לצרכים אחרים. על גורמים שאינם מוכנים לחשוף ספרי חשבונות כנדרש ובאים בטענה תסמכו עלינו יש להשיב ממשה רבנו. האם מישהו היה חושב לערער על משה רבנו? ועדיין משה מפרסם בצורה גלויה את כל הנתונים והסכומים לקיים "והייתם נקיים מה' ומישראל".

אף פרשת החודש עוסקת בתרומה הן בגלל פסח המתקרב ומצוות קמחא דפסחא והן בגלל הפסוק הראשון בהפטרת פרשת החודש (יחזקאל מ"ה טז): "כֹּל הָעָם הָאָרֶץ יִהְיוּ אֶל-הַתְּרוּמָה הַזֹּאת לַנָּשִׂיא בְּיִשְׂרָאֵל" (מומלץ לקרוא גם כמה פסוקים קודם לכן כמהנג התימנים, מופיע שוב ענין מחצית השקל ככסף כיפורים כמו שדנו במאמר על פרשת כי תשא).
המשכן - תחריט עתיק מ-1705

בימינו חברות מסחריות רבות עוסקות בתרומה לקהילה. תרומה נחשבת כעושה טוב לעסק, כמקדמת אותו בדעת הקלה ואפילו בבורסה, המקום אולי רחוק ביותר בתרומה וצדקה, אפשר למצוא מדד המדרג את החברות בעלות התרומה הגבוהה ביותר לקהילה. מצד אחד התרומות חיוניות לקיומם של ארגונים רבים וחשובים, מצד שני תרומות גדולות מצד גופים בודדים יכולות ליצור תלות לא בריה בין התורם לגוף הנתרם, תלות שיכולה להיות מנוצלת בצורה פסולה. מצד שני, מפורש שמצוות הצדקה מעשירה את הנותן ולכאורה אין פסול להרוויח ממעשה הצדקה, וכנראה יתרונות התרומות גדולים מהחסרונות.

גופים ואנשים רבים נחשבים לתורמים גדולים וכבדים עם תרומות במיליונים ואולם אם תרצו לדעת מי התורם הגדול או הנדיב ביותר במדינת ישראל, התשובה המפתיעה היא נציב מס הכנסה. מדינת ישראל מכירה בתרומות כחשובות לחברה ומזכה את התורמים (פרטיים או חברות) בהחזרי מס נדיבים על תרומות. גם בכך יש משום קיום הבטחת הכתוב כי אין ניזוקים מתרומות (גם בהלכה יש לתרומות סף עליון ואל לו לאדם לתרום יותר מיכולתו וסופו להיות עני).

פרשת תצווה - המצוות החשובות בפרשה

פרשת תצוה הינה השנייה ברצף פרשיות המשכן ומהווה המשך ישיר לפרשת תרומה. בפרשת תרומה ציווה הכתוב על בניית כלי המשכן, והדגש בפרשת תצוה עובר אל האדם המשרת במשכן: הכהן; בגדיו וטקס חניכתו וכן עבודת המקדש הקבועה. רוב האנשים ידעו להגיד שפרשת תצוה הינה היחידה מספר שמות ואילך ששמו של משה אינו מופיע בה והדבר נכון, אולם חסרון שמו של משה הביא כנראה מזל ביש לפרשה כולה עד כדי כך שעניינים חשובים ביותר ובהם הפסוק החשוב ביותר בתורה הנמצאים בה מוכרים לנו מפרשות אחרות. נפרט שלוש מצוות כאלו.

העלאת הנרות
מצוות הדלקת המנורה מופיעה מיד בתחילת פרשתנו, אבל רובנו מכירים אותה דווקא מפרשת בהעלותך. הסיבה אינה ברורה. פרשת בהעלותך נקראת בסך הכל פעם אחת יותר בחנוכה, וגם המצווה בפרשתנו מופיעה בראשון של הפרשה הנקרא יותר פעמים בציבור. הנה שני הקטעים:

שמות כז: "כ וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד:
כא בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי יְהוָֹה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל":

לעמת במדבר ח: "א וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר: ב דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת-הַנֵּרֹת אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת: ג וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֶת-משֶׁה: ד וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד-יְרֵכָהּ עַד-פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה יְהוָֹה אֶת-משֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת-הַמְּנֹרָה:"

התיאור בפרשתנו מלא יותר. מופיע חומר הבעירה (שמן זית זך כתית למאור), מתואר מיקום ההדלקה המדויק, ומתואר זמן ההדלקה. בפרשת בהעלותך, התיאור מצומצם ותמוה. ברור שכשמדליקים את הנרות הם מאירים וגם נאמר כבר קודם שהמנורה נעשתה בדיוק כפי שה' הראה את משה. מה החידוש בפרשה, איני יודע ואשמח לקבל רעיונות. ואם תאמר שבפרשתנו לא נזכרה המנורה כלל, נביא להשלמת העניין כי ציווי המנורה מופיע פעם נוספת בספר ויקרא כד: " א וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר: ב צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: ג מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי יְהוָֹה תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם: ד עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת-הַנֵּרוֹת לִפְנֵי יְהוָֹה תָּמִיד: " תיאור זהה כמעט לפרשתנו חוץ מהפסוק האחרון המצרף את מעשה המנורה למעשה ההדלקה וכורך אותן יחדיו. החזרה על ענינים זהים בחומשים שמות ויקרא בבמדבר הינה נושא רחב שאי"ה יזכה למאמר בפני עצמו.

קורבנות התמיד
מצווה נוספת הנזכרת לראשונה בפרשתנו הינה קורבנות התמיד (כ"ט לח ואילך). את קורבנות התמיד אנחנו מכירים בעיקר מפרשת המוספים בחומש במדבר. פה הסיבה ברורה, הפרשה נקראת בכל ראש חודש (כ-16 פעם בשנה) ורבים אף יכולים לקרוא אותה בטעמים מרוב שהיא מוכרת. גם הסיבה לחזרה בבמדבר ברורה. יש פרשה מיוחדת המתארת את כל קורבנות המוספים ואך טבעי לפתוח אותה בקורבנות התמיד. הניסוח בן הפרשות כמעט זהה. נחלקו שלושה מהתנאים: מהו הפסוק החשוב ביותר בתורה. יש דעה אחת שאומרת כפי שאמר ר' עקיבא ש'ואהבת לרעך כמוך' - הוא העיקר. דעה שנייה (בן עזאי שם בסיפרא) אומרת: ש'זה ספר תולדות אדם' (בראשית ה א) זה כלל גדול ממנו. ודעה שלישית (תמצא בחבור עין יעקב בהקדמת 'הכותב) היא: 'את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים' (במדבר כח ד'). מצאנו שמצוות התמיד היא החשובה ביותר בעיקר משום שמה. תמיד. ההתמדה היא קשה. לעשות משהו גדול ככל שיהיה באופן חד פעמי זוהי משימה קשה, אבל לעשות את אותו דבר יום אחרי יום ללא שום הפסקה, זהו משהו קשה אפילו יותר. לא סתם מונים את ביטול התמיד באחד מחמישה מאורעות קשים שאירעו בי"ז בתמוז. אולם גם המדרש מביא את המקור למצוות התמיד בחומש במדבר ולא בפרשתנו ותמוה.

יום הכיפורים
הענין השלישי המופיע בפרשתנו הינו יום הכיפורים. עניני היום וציוויו הרבים מוכרים לנו מפרשת אחרי מות (הנקראת בעיצומו של יום), אולם מופיע לראשונה כבר בסוף פרשתינו (ל ז-יא) " וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת-הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה: וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת-הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי יְהוָֹה לְדֹרֹתֵיכֶם: לֹא-תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעֹלָה וּמִנְחָה וְנֵסֶךְ לֹא תִסְּכוּ עָלָיו: וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל-קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ-קָדָשִׁים הוּא לַיהוָֹה:"

מופיעה מצווה מיוחדת המתרחשת רק פעם בשנה, בקדש הקדשים ומכונה ממש בשם כיפורים. יותר מכך סיום הפרשה קושר את מצוות המנורה, מצוות התמיד (הביטויים תמיד, בבוקר בוקר ובין הערבים) ויום הכיפורים.

יש מחלוקת האם ציווי הקמת המשכן בא לפני או אחרי חטא העגל, לעניות דעתי, הציווי הגיע לפני חטא העגל, כסדר הפרשות בתורה וייתכן כי העבודה במשכן הייתה מצומצמת לקורבנות התמיד, הנרות ויום הכיפורים בלבד. אלו המצוות החשובות ביותר הגורמות להשראת השכינה בתוך מחנה בני ישראל. במצב של לפני חטא העגל לא היה צורך בקורבנות יחיד וציבור נוספים. חטא העגל גרם לשינויים רבים, הוצאת אוהל מועד אל מחוץ למחנה (וקושיה גדולה היא האם אוהל מועד נשאר מחוץ למחנה לאחר חנוכת המשכן והאם אוהל מועד והמשכן חד הם או שני מוקמות שונים כמו שנראה מחלק מהמקורות), הוספת קורבנות רבים לציבור וליחיד (הן קורבנות חובה והן קורבנות נדבה), הוספת קורבנות המוספים ועוד.
מתוך מחזור של כל השנה, איטליה, 1772, אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

פרשת תרומה - תוכניות המשכן

פרשת תרומה הינה הראשונה מבין ארבע פרשיות המשכן אותן אנו מתחילים לקרוא. כשבאים לדון בפרשות אלו אפשר לעשות זאת הן כמקשה על כל הארבע, בבחינות ההבדלים בין הציווי לעשייה בסדר והפרטים והן באופי הפרשות לפני ואחרי חטא העגל. כשבאים לדון בכל פרשה בנפרד, אפשר להתרכז בחלק מסוים או כלי מסוים המופיע בה. ננסה ללכת בשתי דרכים אלו במקביל בשבועות הקרובים.
רצף הפרשיות מזכיר במידה מסוימת תהליך של הגשת פטנט. בהתחלה מתארים מה רוצים לעשות (פרשות תרומה ותצווה) אחר כך מתארים מה עושים (ויקהל) בסוף מתארים מה עשו (פקודי). הבעיה היא מדוע הצורך לחזור שנית על הדברים (ובין פרשיות תרומה-תצווה וויקהל יש חזרות רבות). הדבר שכמעט תמיד מופיע בהגשות פטנט ונעדר מהתורה בכלל ובפרשות אלו במיוחד הינו האיורים. התורה הינה ספר של אותיות בלבד ולתמונות (לצערנו) אין מקום. כמה הייתה עוזרת לנו תמונה של תיבת נח, של מעמד הר סיני וכמובן של כלי המשכן. אנו מקבלים תיאורים מפורטים אך לא ברור אם הם מספיקים. לפני שמחליטים אם התיאורים מספקים יש לזכור שאת חלק מהמונחים אנחנו לא מבינים (לדוגמא כרובים – הכרובים מופיעים במשכן ארבע פעמים: על הכפורת, על הפרוכת, על יריעות המשכן ועל יריעות מסך חצר המשכן) וגם חלק מהטכניקות שהשתמשו בתקופה אבדו לנצח (טכניקת בניית הפירמידות) או שוחזרו במאמצים מרובים (טכניקת מיצוי צבע התכלת) ולכן את חוסר ההבנה יש לתלות בנו.
עיון בפסוקים יראו שמשה כנראה כן קיבל תוכניות מאוירות. הנה בפרק כ"ה ט: "כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל-כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂו". ה' הראה למשה תוכניות וכנראה משה העביר תוכניות אלו למבצעים בשטח. במפרשים יש מחלוקת האם משה ראה את כל תוכניות המשכן או רק את חלקן. זאת בגלל שהפועל ראה מופיע בשני כלי משכן בלבד. במנורה (כ"ה מ: "וּרְאֵה וַעֲשֵׂה  בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר-אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר") ובמזבח הנחושת (כ"ו ח: "נְבוּב לֻחֹת תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ  כַּאֲשֶׁר הֶרְאָה אֹתְךָ בָּהָר כֵּן יַעֲשׂוּ). אכן כלים אלו מסובכים יותר מהאחרים ומופיעים בהם עניינים שלא היו בכלים אחרים. המנורה צריכה להיות מקשה אחת (טכניקה קשה) ובעלת אלמנטים רבים (קנים היוצאים מגוף המנורה, כפתורים ופרחים וגביעים משוקדים). רש"י מפרש שאכן משה התקשה בהבנת תיאור המנורה והקב"ה הראה לו דגם. במזבח קשיים נובעים בגלל גודלו והכלים הרבים הנצרכים אליו אולם רש"י לא חוזר על פירושו.
ואולם בפשט הפסוק שהבאנו בתחילת פרשת תרומה מראה שמשה ראה את כל הכלים. בעל הטורים מקשר את המילים "וכן תעשו" לפרשת גדעון שמה נאמר בפירוש (שופטים ז' יז) "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ וְהִנֵּה אָנֹכִי בָא בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה וְהָיָה כַּאֲשֶׁר-אֶעֱשֶׂה כֵּן תַּעֲשׂוּן" ומאחר והשימוש הוא באותה לשון מובן מכך כי גם משה ראה את כל הכלים, אולם ראיה זו לא מספיקה.
בפרשת תצווה משה צריך לבחור אנשים והקריטריון הוא כפול (כ"ח ג) "וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל-כָּל-חַכְמֵי-לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת-בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ-לִי" החוכמה צריכה להיות פנימית ועל אדם כזה צריך עוד לקבל את רוח ה' בנוסף, על מנת שגם הוא יראה בדיוק  איך צריכים הכלים והבגדים להיראות  ובפרשת כי-תשא ה' בוחר בבצלאל לתפקיד האחראי הראשי על מלאכת הבנייה, שכבר שמו מעיד עליו (ואין אנו יודעים אם השם הוא הסיבה או התוצאה) שהוא בצל האל ויש לו את רוח הקודש הנדרשת על מנת לדעת איך צריכים הכלים להיראות ואת החוכמה והטכניקות הנדרשות להוציא את ההוראות אל הפועל.
בתורה שבעל פה מופיעים פרטים נוספים רבים. מסכת מידות מפרטת את מבנה המקדש. המשכן היה מבנה זמני עד בניית המקדש ולא נצרך לדורות ולכן אינו מופיע במסכת עצמה, אלא כברייתא על מסכת מידות המוכנה גם "ברייתא דמלאכת המשכן"
במקומות רבים בונים דגמים של המשכן. הדבר נעשה הן על ידי אומנים והן בבתי ספר רבים בהם התלמידים בונים דגמים יפים והן דגמים המשוחזרים ממש על פי השיטות השונות. פירוט מפורט מאד כולל תוכניות אדריכליות ממשיות נמצא בספר "אשר על המשכן" מאת רפאל בר אשר חגבי ובאתר מכון המקדש ובמקומות נוספים.
נושא המשכן היווה נושא לאומנים רבים בכל הזמנים. בתמונת אלו לרוב אי אפשר לסמוך על הדיוק וחלקם נשען גם על פרשנות נוצרית/קראית בפרטים והן מובאות לשם התרשמות כללית.
עטיפת ספר שמות של תנך קוברדייל  Coverdale
למאמר באנגלית ליחצו על התמונה

פרשת יתרו - זמנים מעורפלים בתורה


אחת הבעיות הגדולות בלימוד תנ"ך היא שהוא מסתיים באופן פורמלי בגיל צעיר ביותר כאשר עיקר תשומת הלב עוברת ללימודי גמרא. הדבר גורם לכך שעיקר ההיכרות שלנו עם התורה היא על סמך הקריאה השבועית בפרשה תוך שאנו מסתמכים הרבה על מדרשים שלמדנו עוד מהגן ומהווים גירסה דינקותא. דבר זה מקבע לנו תמונת מצב מסוימת בראש המתבססת על היכרות ישנה עם המדרש שאינה קשורה לפשט הכתוב וגם מתבססת על רצף כרונולוגי שפשוט אינו נכון ואינו קיים בתורה.
בתור דוגמה ניקח את השאלה הבסיסית ביותר והיא איפה הונחה התיבה של משה. התשובה אינה ביאור כי אם על שפת היאור. בין המונחים יש הבדלים חשובים ומשמעותיים שאמורים לחבר אותנו מיידית לפרשת מקץ ולחלומות פרעה והאם הוא עומד על היאור (כפי שחלם) או על שפת היאור (כפי שאמר ליוסף).
מבחינה זו אנו נוטים לייחס לדברים מסוימים תאריכים שכלל אינם מופיעים במקרא ואפילו בדרש ורמז קשה לעמוד על מקורם וטיבם. רק בשבוע שעבר קראנו על קריעת ים סוף שהייתה ב..? לא מפורש בכתובים, וכבר השבוע אנחנו קוראים על מתן תורה שזמנו לא יודע ולא מפורש ושרש"י מגיע אליו בדרך לא פשוטה. גם לא ברור כלל מה היחס בין פרשות יתרו למשפטים והאם היא מהווה המשך או חזרה מסוימת והרחבה של פרטים נוספים שלא הובאו.
דומה שהרצף הכרונולוגי (היחסי) של ספר בראשית מתערער לחלוטין בספר שמות. ברצוני לעסוק לא בפרשת מתן תורה אלא בפרשת יתרו. פרשה זו הינה די מוזרה במקומה. לא ברור מתי יתרו בא בתחילת הפרשה ועוד פחות ברור מתי יתרו עזב. מאחר ונראה לפרש כי העם חונה מול הר האלוקים, מסתבר יותר להבין שיתרו בא לאחר מתן תורה (או שמינוי השופטים קרה לאחר מתן תורה), מה גם שמשה יכול לשפוט את בני ישראל לפי דיני התורה רק לאחר קבלתה (ובאופן מעשי רק לאחר קבלת הלוחות השניים! דבר המאחר את בא יתרו לתחילת תקופת הקמת המשכן).
העזיבה לעומת זאת אפילו בעייתית יותר אם ניזכר בבקשת משה מחובב בן רעואל חותן משה להתלוות אליהם במסע לארץ ישראל בפרשת בהעלותך. ואכן רבו המחלוקות והדעות האם מדובר באותו איש (וגם אם בבנו זה לא ממש משנה), האם חזר לגייר את משפחתו וחזר עם משפחתו (לחלוטין לא לפי הפשט). לכאורה לפי הפשט יתרו היה עם מחנה בני ישראל לכל אורך תקופת הזמן החל מכמה ימים לפני מתן תורה ועד הנסיעה מהר סיני כשנה לאחר מכן (ואולי יש גם כפילות בין מינוי השופטים למינוי 70 הזקנים המתואר בספר במדבר).
הדגמה זו של הבעיות מחייבת אותנו להתייחסות שונה למקרא. כאנשים המאמינים בתורה מן השמים עלינו לחפש את הכוונות והמסר העולה מאחורי העירפול ולא לייחס אותו למקורות שונים או לטעויות. לכן במקום לנסות ולהתעמק בפרטי המקרה ננסה להבין חלק קטן מאד של התופעה ביחס לזמנים במקרא והיא תופעת עירפול הזמנים.
המקרא מפרט תאריכים שונים ומשונים שלא נראה לנו שיש בהם שום צורך, כדוגמת אירועי המבול המפורטים בצורה המדויקת ביותר האפשרית. לעומת זאת אירועים חשובים לא זוכים לציון זמן כלל (הזכרנו את קריעת ים סוף, מתן תורה ונציין גם את חנוכת המשכן חטא המרגלים ומותו של משה). מה יכולה להיות הסיבה לכך? ציון תאריך מדויק הופך את אותו יום בשנה ליום המיוחד לאירוע והאירוע נהיה פחות מורגש ביתר ימי השנה. כאשר המקרא מתאר אירוע היסטורי חד פעמי אשר אין לו צורך בציון קבוע, אין מניעה לציין תאריך (מבול, הגעה למרה). לעומת זאת כאשר יש חשש שציון תאריך ייגרע מאפקט התמידיות של האירוע, התאריך לא מצוין או מעורפל בכוונה. החגים הינם יוצאי דופן מסיבות מעשיות. מי מאיתנו לא היה רוצה להרגיש את הרגשת ההתעלות של יום הכיפורים במשך כל יום בשנה. להתפלל בדביקות ולא לעסוק בענינים גשמיים כלל? הדבר אינו מעשי, איננו יכולים להתנהג כמלאכים במשך כל השנה ובלי תאריך מסוים לא נתנהג כמלאכים אף יום. ולכן יש יום אחד בשנה שבו אנו עושים כן ומרכזים את כל כוחותינו אליו בצורה הדרגתית מאלול דרך ראש השנה ועשרת ימי תשובה, כאשר גם הירידה היא הדרגתית דרך סוכות, הושענא רבה ושמיני עצרת. אותו הדבר לגבי מתן תורה שבה הערפול הוא כפול. אין תאריך לאירוע וגם אין תאריך לחג (שבמקור אינו חג מתן תורה כלל)! דבר זה אומר דרשני. חשיבותה של התורה היא כל כך גדולה שאין אפשרות לצמצם אותה ליום אחד. לכן גם החג עצמו נמצא ברמזים בלבד ולא לפי הפשט (הקרבת מנחה חדשה בלבד). ציון תאריך לאירוע או הפיכת החג בפשט לזכר מתן תורה (וניתן  לציין חגים לא בתאריך שבו קרו האירועים כדוגמת חג הסוכות) תגרע ממעמדה של התורה ותצמצם אותה לזמן קצר בשנה והדבר כמובן אינו רצוי. באותו אופן ניתן לראות את פרשת קריעת ים סוף. מסיבות די ברורות, התחבר האירוע ביחד עם שביעי של פסח, שוב למרות חוסר המקורות הברורים בדבר. צמצום זה של הנס כנראה הפריע לרבותינו שדאגו לשבץ את שירת הים באופן יומיומי בתפילה. באותו אופן לא שובצו עשרת הדברות באופן יומי בתורה, על מנת לא לצמצם את התורה כולה לעשר מצוות בלבד (ומתוכן שתי מצוות עשה בלבד).
בפרשיות המשכן יש לדון בצורה נפרדת וארוכה וחריג נוסף שרק אזכיר כאן הוא ציון  תאריך פטירתו של אהרון הכהן (יחידאי במקרא. אין שום תאריך אחר על פטירתו של אדם) שלמרות ציונו המפורש לא הפך למועד, בניגוד לתאריך פטירתם של אחרים בדורות האחרונים (למרבה המזל, התאריך הינו בראש חודש ולכן ממילא לא אומרים תחנון).
נחזור לפרשת יתרו, והפעם ננסה להבין בשביל מה באה, נסיים זאת ברעיון שמובא ברש"ר הירש. עצם העובדה שמשה נזקק לעצה כה ברורה למנות עוזרים ושופטים ודרגים שונים, מראה לנו עד כמה הוא היה רחוק מהפוליטיקה, עד כמה הוא לא היה "מושל" או "מלך" ועד כמה כל רצונו היה להעביר לעם את דבר ה'. והעם הוא כל אחד מישראל. מאהרון הכהן ויהושע ועד אחרון שואבי המים. לכולם התייחס משה בצורה זהה. לכולם היה עונה. לא היה שולח אף אחד למזכירה או לעוזר אלא מתמסר כולו לעם ישראל. אכן הכינוי עבד ה' מתאים והולם למשה רבנו שכל רצונו לשרת את בוראו ולוואי שנזכה להיות עבדים כמשה רבנו ע"ה.

מאמרים נוספים לפרשת יתרו

הר סיני - אל גרקו 1570-1572 המוזיאון ההיסטורי בכרתים, הירקליון

קידוש החודש - החודש הזה לכם


בפסוק אחד בפרשתינו מגולגל כל לוח השנה העברי בו אנו משתמשים עד היום שמות י"ב ב: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה".

זוהי ההתיחסות הראשונה ללוח שנה ולסדר חודשים בעידן החדש. עד פרקנו, תאריכים בתורה הופיעו רק בסיפור המבול, בו נשתנו סדרי הטבע. התאריכים המופיעים שם קשים ונידונים בהרחבה במסכת ראש השנה, כחלק מהמחלוקת הגדולה בין ר' אליעזר לר' יהושע האם העולם נברא בניסן או בתשרי.




לאחר מכן מופיעה המילה חודש פעמיים כתיאור אורך זמן (בראשית כט יד, שם לח כד) בלבד וללא תאריך מדויק או סדר בין החדשים. מהבחינה הזאת יש כאן חידוש, לגבי הלוח והחודש הראשון בו.לאחר שיש לוח קבוע. ויש לו התחלה ידועה, ניתן לתת מצוות הקשורות בתאריכים מסוימים.

הפסוק עצמו אינו מפרט יותר מדי והלכות הלוח העברי נידונות בהרחבה רבה במפרשים, במסכת ראש השנה ובהלכות קידוש החודש לרמב"ם.

נעיין במפרשים על הפסוק:

רש"י מייחס באופן מיידי את הפסוק למצוות קידוש הלבנה, ולאחר מכן מביא פשט ודרש על מילה "הזה"

החדש הזה - הראהו לבנה בחידושה ואמר לו כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש.
ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, על חדש ניסן אמר לו, זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים, שיהא אייר קרוי שני, סיון שלישי:
הזה -

נתקשה משה על מולד הלבנה באיזו שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו כזה ראה וקדש.
וכיצד הראהו, והלא לא היה מדבר עמו אלא ביום שנאמר:
(שמות ו כח) ויהי ביום דבר ה'.
(ויקרא ז לח) ביום צוותו.
(במדבר טו כג) מן היום אשר ציווה ה' והלאה?!
אלא סמוך לשקיעת החמה נאמרה לו פרשה זו, והראהו עם חשכה:

בפירושו הראשון למילה הזה רש"י נוקט בפשט - חודש ניסן, ובדרש הזה כמו שהלבנה נראית ממש בזמן הציווי.

אם כן, רש"י זה הוא המקור לביטוי הידוע "כזה ראה וקדש" - קבל את הדברים כמו שהם.
מייד כשהלבנה נראית בעין לאחר המולד, ניתן לקדש את החודש ולהכריז על חודש חדש. ראיית הלבנה מיד לאחר המולד אינה קלה. רק חלק קטן מהירח מואר, הירח קרוב מאד עדיין לשמש שאורה חזק ומעמעם אותו, וגם הירח שוקע זמן קצר לאחר השמש. ראייה ראשונה אפשרית החל מ-18 שעות מהמולד ותלויה בפרמטרים רבים ובשעה המדויקת. צריך לדעת מתי והיכן להסתכל ולרוב אנשים שלא יחפשו את הירח לא יראו אותו באקראי. ראייה ראשונה היא אתגר מהנה ואני משתדל לראות ראייה ראשונה בכל חודש שהדבר אפשרי ואף להראותו לאחרים הנמצאים איתי. יפה במיוחד לראות ראייה ראשונה בראש השנה עצמו (בדרך כלל בב' ראש השנה - שכן בימינו - רק התאריך של ראש השנה נקבע לפי מולד הירח וחוקי הדחיות, ושאר החודשים נקבעים לפיו), בחודש ניסן, ובחודש שבט, לפני פרשת בא, כפי שהיה בשבת האחרונה (בה ראיתי את הירח כסהר דק מאד בשעה 17:18)

פרטים נוספים על ראייה ראשונה של הירח באגודה הישראלית לצפייה בירח החדש.

דוגמה לירח חדש מצפה Ladd
נביא גם את דברי הרמב"ן


החדש הזה לכם ראש חדשים -
זו מצווה ראשונה שציוה הקב"ה את ישראל על ידי משה, ולכן אמר בארץ מצרים, כי שאר מצות שבתורה היו בהר סיני, או שבא לומר בארץ מצרים, לא בעיר מצרים, כמו שאמרו רבותינו (מכילתא כאן): חוץ לכרך. והיה ראוי שיאמר תחלה דברו אל כל עדת ישראל לאמר החדש הזה לכם וגומר הפרשה, אבל משה ואהרן הם במקום ישראל, ואמר "לכם" כנגד ישראל לדורותם, וחזר ואמר דברו אל כל עדת ישראל, שיצום במצות שעה לקחת פסח מצרים מבעשור:

ולפי מדרשו "לכם" לומר שקדוש החדש צריך בית דין מומחין (ר"ה כה ב). ולכך לא נאמר בתחילה "דברו אל כל עדת ישראל", שאין בקדוש החדש אלא משה ואהרן וכיוצא בהם. וטעם החדש הזה לכם ראש חדשים, שימנו אותו ישראל חדש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זיכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר, ועל כן אין לחדשים שם בתורה, אלא יאמר בחדש השלישי (להלן יט א), ואומר ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן (במדבר י יא), ובחדש השביעי באחד לחודש וגו' (שם כט א), וכן כלם:

וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותינו ממנו אחד בשבת ושני בשבת, כאשר אפרש (להלן כ ח), כך הזכירה ביציאת מצרים במנותינו החדש הראשון והחדש השני והשלישי לגאולתינו, שאין המניין הזה לשנה, שהרי תחילת שנותינו מתשרי, דכתיב (להלן לד כב): וחג האסיף תקופת השנה, וכתיב (שם כג טז): בצאת השנה, אם כן כשנקרא לחדש ניסן ראשון ולתשרי שביעי, פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה. וזה טעם ראשון הוא לכם, שאיננו ראשון בשנה, אבל הוא ראשון לכם, שנקרא לו לזיכרון גאולתינו:

וכבר הזכירו רבותינו זה העניין, ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל (ירושלמי ר"ה א ב, ב"ר מח ט), כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו, והסבה בזה, כי מתחלה היה מניינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב (ירמיה טז יד - טו): ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון, חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו הש"י. כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים, ולא ימצא רק בספרי נביאי בבל (זכריה א ז, עזרא ו טו, נחמיה א א): ובמגילת אסתר (ג ז). ולכן אמר הכתוב בחדש הראשון הוא חדש ניסן, כמו הפיל פור הוא הגורל (שם). ועוד היום הגויים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם ניסן ותשרי וכולם כמונו. והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה:

רמב"ן מוסיף שזו המצווה הראשונה בתורה שנאמרה על ידי משה לכלל ישראל. ספר החינוך, הולך בצורה דומה ואחרי שלוש המצוות בספר בראשית שנאמרו לאנשים פרטיים (פרו ורבו, ברית מילה וגיד הנשה), המצווה הראשונה היא קידוש החודש. הרמב"ן מוסיף ומפרט קצת את עניני בית הדין הנחוצים לקידוש החודש.

הבחנה נוספת חשובה בדבריו היא בשמות החודשים שבכל התנ"ך באים במספרים סודרים, להראות ולהזכיר את נס יציאת מצרים (ובכך גם הלוח העברי מהווה זכר ליציאת מצרים, במנין החודשים ולא במנין השנים שכיום נהוג לספור לבריאת העולם. בתורה לאחר יציאת מצרים ספרו ליציאת מצרים ובנביאים והכתובים בכל  פעם ספרו לפי הקשר אחר ובדרך כלל לשנות מלכות של מלך מסוים. יוצא דופן הוא תארוך בניית בית המקדש במלכים א פרק ו פסוק א: "וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ-מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו, הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה, עַל-יִשְׂרָאֵל; וַיִּבֶן הַבַּיִת, לַיהוָה") ובשינוי שחל לאחר העלייה מגלות בבל ומופיע רק בספרי התנ"ך המאוחרים בהם מופיעים השמות שאנו משתמשים היום שהם שמות אליליים (לא כל השמות מופיעים בתנ"ך, אולם כולם מקורם בבבל ושימשו שם מאות שנים קודם לכך, כנראה כבר בימי אברהם אבינו).

ר' אברהם בן עזרא מאריך עוד יותר בהיבטים האסטרונומיים ודבריו צריכים פירוש. ראב"ע היה גם אסטרונום והדבר ניכר היטב בפירושיו לתורה. פסוק זה הינו מהבולטים שבהם. הדברים ארוכים ובתוכם מוכנסים כבר עקרונות של עיבור השנה והצורך בשמירת ההתאמה בין שנת החמה לשנת הלבנה, תוך פולמוס עם הקראים.

הזכרנו במאמרים על ליקויי הירח והחמה שיש סטייה בין התאריכים לבין אמצע או תחילת החודש. אם היינו מקדשים חודשים לפי הראייה, חלק מסטיות אלו היו קטנות. הסיבות העיקריות לסטיות הינו חוקי הדחייה. לא אדו ראש ולא בדו פסח ועוד כמה חוקים ידועים פחות. לחישוב התאריך של ראש השנה מחשבים את מולד חודש תשרי ותוך התחשבות בחוקי הדחייה קובעים את יום ראש השנה.

לכאורה סטיות אלו יכולות לגרום לעבירות חמורות הגוררות אחרין כרת ביום כיפור ובפסח ומחלוקות על מועדי החגים.

במשנה מסכת ראש השנה מתואר מקרה כזה:

ב,ט  [ח] דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בעלייתו על הטבלה בכותל, שבהן מראה את ההדיוטות ואומר להם, הכזה ראית, או כזה.  מעשה שבאו שניים ואמרו, ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב; אמר רבי יוחנן בן נורי, עדי שקר הם, וכשבאו ליבנה, קיבלם רבן גמליאל.  ועוד באו שניים ואמרו, ראינוהו בזמנו, ובלילי עיבורו לא נראה; וקיבלם רבן גמליאל.  אמר רבי דוסא בן הרכינס, עדי שקר הם--היאך מעידים על האישה שילדה, ולמחר כרסה בין שיניה; אמר לו רבי יהושוע, רואה אני את דבריך.
ב,י  [ט] שלח לו רבן גמליאל, גוזר אני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונך.  הלך ומצאו רבי עקיבה מצר.  אמר לו, יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר "אלה מועדי ה', מקראי קודש, אשר תקראו אותם" (ויקרא כג,ד)--"אשר תקראו אותם", בין בזמנן בין שלא בזמנן; אין לי מועדות אלא אלו.  בא לו אצל רבי דוסא בן הרכינס; אמר לו, אם באים אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל--צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו, שנאמר "ויעל משה, ואהרון--נדב, ואביהוא, ושבעים, מזקני ישראל" (שמות כד,ט).  למה לא נתפרשו שמותן של זקנים:  אלא ללמדך, שכל שלושה ושלושה שיעמדו בית דין על ישראל--הרי הם כבית דינו של משה.  נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו.

עדי שקר העידו שראו את הלבנה (בצורה בלתי אפשרית)  ור' גמליאל הנשיא קיבל את עדותם (שכן סבר שהראייה בבוקר היתה רק של ענן ולא של הירח). ר' יהושע לא הסכים לקידוש החודש ונגזר עליו לבוא בתאריך שלפי חשבונו חל יום הכיפורים תוך חילול היום. ר' יהושע קיבל עליו את גזר הדין. המשך הסיפור מופיע במקום אחר. כשר' גמליאל רואה שר' יהושע בא הוא נושק לו מחבק אותו וקראו לו רבו ותלמידו. רבו בחכמה ותלמידו שקיבל את דבריו.

כנראה ר' גמליאל ידע שהצדק עם ר' יהושע. גם ר' גמליאל לא רצה לקבל את עדות השקר, אבל לפי חוקי העדויות לא הייתה לו ברירה, מאחר ולא יכלו להפריך אותה באמצעים המקובלים. לאור זאת חשש ר' גמליאל מפיצול בעם ושמח מאד שר' יהושע קיבל את ההכרעה הגם שמקורה בטעות.

מאמר נוסף על הנושא באתר משרד החינוך

נושא זה רלוונטי גם לימינו, היום כשיש את חוקי הדחיות וראש השנה זז יום או יומיים, יום כיפור זז ביחד איתו, וגם פסח שלפעמים זז בחודש לפי חוקי העיבור שהם ממוצע ולא תמיד מתאימים למה שקורה בפועל ולכללים המפורטים בתלמוד (ועל כך אומרים בתפילת מוסף בראש חודש בשנים מעוברות ולכפרת פשע - שמא טעינו בעיבור).

הדברים מופיעים גם במדרש שמות רבא לפסוקינו:

ב [קידוש המועדות נמסר לישראל]

דבר אחר:
החדש הזה לכם
אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולם!
אימתי אתה עושה את המועדות, שכן כתיב: (דניאל ד, יד) בגזירת עירין פתגמא?
אמר להם: אני ואתם מסכים על מה שישראל גומרין ומעברין את השנה, שנאמר: (תהלים נז, ג) אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי.
וכן הוא אומר: (ויקרא כג, לז) אלה מועדי ה' מקראי קודש וגו'.
אתם, בין בזמנן בין שלא בזמנן, אין לי מועדות אלא אלו.
אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: לשעבר היה בידי, שנאמר: (תהלים קד, יט) עשה ירח למועדים, אבל מכאן ואילך הרי מסורה בידכם ברשותכם.
אם אמרתם הן, הן!
אם אמרתם לאו, לאו!
מכל מקום יהא החדש הזה לכם.
ולא עוד, אלא אם בקשתם לעבר את השנה הריני משלים עמכם, לכך כתיב: החדש הזה לכם.

למרות שמבחינה תיאורטית ניתן לחדש קידוש חודשים לפי הראייה (אין צורך בבית מקדש, רק בסנהדרין), ולהתמודד עם האפשרויות שאין לנו היום (יום כיפור ביום שישי או ראשון), הדבר מצריך הסכמה רחבה של כלל היהודים בעולם, ולכן נראה גם עכשיו שעדיף מצב בו יודעים שחוגגים בימים הלא נכונים לפי "האמת השמימית" אבל בימים המוסכמים על כלל ישראל ושאין בהם מחלוקות.



הדף הראשי  לפרשת בא

מאמר על קידוש לבנה

אתר מומלץ בנושא אסטרונומיה עברית


פרעה מגרש את משה ואהרן - ג'יימס ז'אק טיסו

פרשת וארא - אני ה'

סוף הפרשה הקודמת משה מסיים את שליחותו שקיבל בסנה.  הסיום נראה עגום במקצת. כל חששותיו המוקדמים של משה מתממשים. משה מנסה להתחמק מהשליחות עד שמעורר את חרון ה' (וכמעט מתחייב מיתה בפרשת המלון) ואכן גם בני ישראל שבתחילה האמינו לו, לא באים לבסוף כמשלחת אל פרעה, וגם פרעה שעומד רק בפני משה ואהרון לא מתייחס לשניהם ברצינות וכלל לא מתענין במסר של משה ואפילו מקשה על בני ישראל. כתוצאה מכך ה' מבטיח למשה שעכשיו הוא יראה מה ה' יעשה לפרעה (פרק ו' פסוק א'). בלשוננו היינו אומרים יאללה מכות. ואולם תחילת  פרשתנו כלל לא עוסק במכות  אלא מטילה על משה שליחות נוספת.

משה ואהרון באים בפני פרעה, Zuccaro Federico , איטליה 1565 בקירוב



במבט ראשון השליחות נראית זהה לחלוטין לשליחות שמשה קיבל בסנה. משה מקבל שתי משימות, אחת מול פרעה והשניה מול בני ישראל, מתלונן שהוא אינו האיש המתאים לביצועה, מקבל כעזרה את אהרון ויוצא למשימה. לכאורה נראה שיש חזרה מסוימת, אולם בעיון נראה שיש הבדלים מרובים בין שתי השליחויות. בשליחות הסנה, השליחות לבני ישראל (שנעזרת באות) מצליחה והשליחות לפרעה נכשלת, ובשליחות וארא השליחות לבני ישראל נכשלת (שנאמר: "ולא שמעו אל משה וכו'...") ואילו השליחות לפרעה בסופו של דבר מצליחה.
כדי להבין את ההבדלים בין השליחויות ואת השאלה הבסיסית מדוע היו צריכים שתי שליחויות נעיין במונולוג הפתיחה של הקב"ה. המונח השולט בקטע הוא "אני ה'" או "אני ה' אלוקיכם". תחילת המונולוג מתארת את ההיסטוריה וכולה בלשון עבר ומזכירה את שלושת האבות בשמותם. חלקו השני של המונולוג כולו בלשון עתיד וגם בו מוזכרים שלושת האבות בשמותם. בנאום מופיע כל הרקע ההיסטורי לסיפור השעבוד במצרים, ויותר חשוב מכך מופיע היעוד של עם ישראל. גם להיות עם לה' וגם להגיע אל ארץ כנען, שאיננה סתם ארץ אלא היא הארץ, הארץ אשר הובטחה לאבות. ההבטחה לאבות משמשת גם כסיבה וגם כתכלית!
נחזור לשליחות בסנה. שם המצב פשוט בהרבה. ה' מודיע למשה כי הוא רואה את הסבל של בני ישראל, וכי הוא יגאל אותם ויביא אותם אל ארץ טובה ורחבה ארץ זבת חלב ודבש.
עכשיו נבין למה בני ישראל האמינו בשליחות הראשונה, מצבם היה כל כך גרוע כך שכל הבטחה (במיוחד כזאת המלווה באותות) היא קנה להיאחז בו. אולם הענינים רק מסתבכים, ובעקבות הפעולות של משה המצב נהיה אפילו יותר גרוע ובני ישראל מגלים נטייה של ייאוש.
ולכן יש צורך בנאום של ה'. יש צורך להבין את כל ההיסטוריה, את ההבטחה של ה' לאבות ואת הקשר המיוחד שלנו אל הארץ, ואת הייעוד של עם ישראל לקבל את התורה ולעבוד את ה'. רק אחרי שמבינים את כל הדברים האלו אפשר להתאזר באורך הרוח הנדרש עד לגאולה. אבל השליחות לבני ישראל נכשלת, עם ישראל שקוע כולו בעבודה זרה. הדבר לא מפורש בתורה כלל אבל מופיע בבירור ביחזקאל פרק כ' פסוק ז -ח "וָאֹמַר אֲלֵיהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל-תִּטַּמָּאוּ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם: וַיַּמְרוּ-בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת-שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת-גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם" (שימו לב לחזרה על המילה המנחה!).. בני ישראל נמצאים עמוק בתוך טומאת מצרים ולכן אין הם יכולים לשמוע את משה. מצבם כל כך גרוע שמצד אחד ה' חייב לזרז את הגאולה על מנת שהמצב יהיה בלתי הפיך ומצד שני, המסע להר סיני וקבלת התורה נמשך זמן רב יותר מהצפוי מהאחר והעם חייב ללמוד על קיומו של ה' ועל תלותו בה' (לימוד המתרחש בים סוף, בפרשות המים, ובמלחמת עמלק) ולהיות מוכן לקבלת התורה , למדרגה של נעשה ונשמע. וכשמקבלים את התורה, מהו הדיבר הראשון אם לא "אני ה' אלוקיכם".

מאמרים נוספים לפרשת וארא

משה ואהרון מדברים אל העם - James Tissot)-המוזיאון היהודי בניו יורק




פרשת שמות - בין משה ושמואל

פרשת שמות עוברת ביעף על עשרות שנים. מהקדמה המתחילה בירידה למצרים ועד סיום הפרשה שמתרחשת כנראה כשנה לפני יציאת מצרים, עוברות למעלה ממאתיים שנה. ולכן הסיפורים המתוארים בפרשה מהווים את עיקר האירועים בשנים אלו. פרק א נותן הקדמה כללית, ומתאר את גזרות פרעה. הפרק השני מתאר את לידתו של משה ושנות חייו הראשונות ובריחתו ממצרים. התורה קימצה מאד במילים ואנו צריכים להשלים בעצמנו את הפער.

ננסה לעיין קצת בסיפור לידת משה מתוך הפסוקים עצמם.

א וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת-בַּת-לֵוִי.

הוריו של משה אינם מפורשים כלל בשמם, איש מבית לוי לוקח את בת לוי. הדיוק על בת לוי מלמד שמדובר בבתו ממש של לוי, ולא במישהי מהשבט. בת לוי צריכה להיות מבוגרת מאד בשלב הזה ולכן הלידה היא ניסית (למרות שגם לידת אהרון שהיה מבוגר בשלוש שנים ממשה הייתה ניסית באותה מידה). שנות חייהם של לוי וקהת מפורשות בתורה ואנו יודעים שאכן חיו ימים ארוכים. גם מספר הדורות הקצר: לוי -> קהת -> עמרם -> משה, מראה שבני שבט לוי פרו בגיל מאוחר יחסית (לעומת שושלת יהושע בן נון המפורטת בדברי הימים שהיא בעלת כ-9 דורות).

ב וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים.
את מי ראתה, את הילד, זהו פשוטו. ומדרשו שראתה עמו שכינה.
מעניין להביא את את פירוש של הרשב"ם לפסוק זה.

המפרש לפי שראתהו שטוב הוא הטמינתהו [מ]שקר הוא, שכל הוולדות אמותן מרחמות עליהן. א"כ צריך לפרש ותרא כמו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, הסתכל והביט כל מעשיו וכל פעולותיו שעשה, אם יש לתקן שום דבר בהם והנה כולם יפים ומתוקנים.

אף כאן, לפי שמשה נולד לסוף ששה חדשים כמו שמצינו בשמואל שנולד לתקופת הימים, שני תקופות ושני ימים. ולפיכך יכלה להצפינו שלשה חדשים, שהמצריים היו מבקרים למעוברות לסוף תשעה חדשים, לכן נסתכלה בו בשעת לידה אם הוא נפל ולא תטרח בהטמנתו וראתהו כי טוב ויפה הוא, כי גמרו סימניו שערו וציפורניו, כמו ששנינו ביבמות וידעה שהוא בר קיימא.
הרשב"ם  יוצא נגד המדרש האומר שיוכבד ראתה במשה משהו מיוחד, אלא שכל אמא אוהבת את בנה בדרך הטבע. ההצפנה לשלושה חודשים משמעה עד החודש התשיעי ושמשה נולד לפני זמנו. ולכן ראתה יוכבד כי למרות שנולד פג ולפני זמנו הרי הוא יכול לגדול ולהתפתח. להערכתי הסיבה ליציאת הרשב"ם נגד המדרש אותו מביאים המפרשים האחרים היא עקב פירושו כמתאים לדת הנוצרית (הופעתו של אותו האיש באומנות מופיעה תמיד עם הילת אור סביבו).

ג וְלֹא-יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר.

 שיר הילדים המוכר "משה בתיבה" גורם לטעות חמורה. השיר מוכר מאד וכמעט כל איש שתשאלו ברחוב יגיד לכם שמשה הונח על היאור. הדבר ממש לא נכון. אמו של משה לא הייתה מפקירה אותו ביאור איפה שיכול לטבוע בקלות (כמוצג בצורה ויזואלית בסרט נסיך מצרים), אלא החביאה אותו בסוף על שפת היאור.
 
לא ברור מה הייתה כוונת יוכבד כשעשתה זאת. ייתכן שהיו ביקורות של המצרים שבאו לבדוק מתי נולדו תינוקות והוטל מעין עוצר ורצו להחביא שם את משה לתקופה קצובה ולהחזירו. זה הדבר המתבקש ביותר על הדעת ואולי נעשה באופן תדיר גם על ידי נשים אחרות.

ד וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ.

עכשיו מובן מה עשתה שם אחותו. אם משה מונח על היאור הרי היאור לוקחו במהירות ואי אפשר לראותו יותר כלל, ברגע שהוא על שפת היאור אפשר להתחבא ולהשגיח מה קורה עד שאמו תבוא לקחתו בחזרה.

כאן התוכנית משתבשת
ה וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ.

גם כאן יש לקרוא קריאה זהירה. בת פרעה רוחצת ביאור. נערותיה הולכות למעלה על יד היאור. לכן רק בת פרעה רואה את התיבה המוטמנת היטב בסבך ונערותיה כלל אינן יכולות לראות אותה. משה מוסתר מעיני העוברים והשבים אך לא מעיני מי שנמצא ביאור עצמו.

רפאל - משה נמשה מהמים Moses Saved from the Water
ציור קיר - צויר בשנים 1518-1519
האכסנדרה של האפיפיור לאו השני - קומה שנייה, Palazzi Pontifici, רומא


בהמשך מרים מגלה תושייה ומציעה את אם הילד כמינקת, משה גדל בבית אמו עד שנגמל ומועבר לבית פרעה.

נראה שמשה אינו המועמד המתאים להושיע את ישראל. אמנם הוא בעל ייחוס לשבט לוי (למרות שלא מפורש בכתובים ששבט לוי היה כבר אז בעל מעמד כלשהו, אלא רק במדרשים). הוא גדל בבית פרעה (לאחר תקופת הנקה בבית אמו) וגם שמו ניתן לו על ידי בת פרעה. משה ניצל מההטבעה ביאור מאחר והטמן על שפת היאור.

למרות זאת, הסיפור הראשון על משה מספר שמשה יוצא אל אחיו, הורג איש מצרי ונהפך מבן בית המלך, לפליט נרדף הבורח מארצו. משהו מרגיש כעברי ומזדהה עם סבלות אחיו.
 
במאמר הרשב"ם כבר ראינו את התחלת הקשר בין משה לשמואל.

לידת שניהם היתה ניסית, אצל משה, אימו מבוגרת מאד ואצל שמואל, אימו עקרה.
שניהם נולדו לפני זמנם (דיוק בפסוק כ' בפרק א' בשמואל : וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים - מיעוט תקופות שתים ומיעוט ימים שניים - שמואל נולד לאחר ששה חודשים ושני ימים).

שניהם גדלים במקומות זרים ולא עם משפחתם. משה גדל בבית פרעה ושמואל גדל במשכן (אקס-טריטוריה).
שניהם זוכים להתגלות ניסית - משה בסנה ושמואל בשנתו.

שניהם הופתעו מההתגלות הניסית והכירו באמצעותה את ה'. משה שומע זאת מפורשת מפי ה' במעמד עצמו (כמדרגתו של משה שמדבר פנים בפנים עם ה') ושמואל שומע על כך מעלי ( לכאורה יש סתירה בפסוקים בשמואל.בפרק ב' פסוק כו וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל הֹלֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב  גַּם עִם-יְהוָה וְגַם עִם-אֲנָשִׁים.  ואילו בפרק ג' בפסוק ז וּשְׁמוּאֵל טֶרֶם יָדַע אֶת-יְהוָה וְטֶרֶם יִגָּלֶה אֵלָיו דְּבַר-יְהוָה. ניתן לפתור את הסתירה באין מוקדם ומאוחר בתורה (ובודאי שאפשר להגיד כך בנביאים) אולם עדיין יש תמיהה איך שמואל הגדל במקום הקדוש ביותר והקרוב ביותר לשכינה לא יודע את ה' מרגע הימצאותו שם ואולי יש כאן עוד ביקורת כלפי עלי)

ולסיום ההשוואה שניהם נקראו בשמם פעמיים:
שמות ג ד וַיַּרְא יְהוָה כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.

שמואל א' ג' י וַיָּבֹא יְהוָה וַיִּתְיַצַּב וַיִּקְרָא כְפַעַם-בְּפַעַם שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל דַּבֵּר כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ.

המשך ההשוואה בין האישים ממשיך לאורך כל תקופות משה ושמואל. משה ושמואל הם מהנביאים הגדולים ביותר של עם ישראל. משה הוא הנביא העליון מביא התורה לעם ישראל , ואילו שמואל הינו מייסד מלכות ישראל ויהודה ומבצע מהפכה רוחנית בעם. לפני ימי שמאול: א וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת-יְהוָה לִפְנֵי עֵלִי וּדְבַר-יְהוָה הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ. אין נבואה כמעט, ובתקופות שאול אנו מוצאים להקות שלמות של נביאים.

את סיכום ההשוואה (הממשיכה בעוד מימדים רבים שלא פורטו כאן) אנו מוצאים בפסוק תהילים פרק צט "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, בְּכֹהֲנָיו, וּשְׁמוּאֵל, בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ;קֹרִאים אֶל-יְהוָה, וְהוּא יַעֲנֵם".


מאמרים נוספים לפרשת שמות