אתר פרשת השבוע עם תקצירים, דברי תורה, מאמרים, הפטרות, תפזורות, חידות ועוד המון דברים על כל פרשות השבוע וחגי ישראל!
המאמרים באתר מוגנים בזכויות יוצרים. ניתן לעשות שימוש למטרות פרטיות ולא מסחריות תוך קישור ומתן קרדיט לגדי איידלהייט. לפרטים נא לפנות לאימייל gadieide@yahoo.com

חידות לפרשת וארא


החידה הבאה היא חידת ציורים,  בעריכת בתי הדר עם תוספות שלי. כל ציור או משפט מהחידה מרמז על ענין כלשהו מהפרשה. יש  ציורים קלים לילדים ויש יותר מורכבים למבוגרים. מומלץ להדפיס ולנסות לפתור סביב שולחן השבת. למתקשים ניתן להיעזר בדף התשובות. בהצלחה

חידות לפרשת וארא
חידות לפרשת וארא


וגם גירסה לילדים עם החידות הקלות יותר
חידות לפרשת וארא לילדים
חידות לפרשת וארא לילדים
שאלות לפרשת וארא באדיבות מר עזרא מרום

1. מה משותף לרחל אמנו ולצפורה אשת משה ?
2. איזה ביטוי משותף לארץ ישראל ולתורה ?
3. התחתנתי עם דודתי. מי אני ?
4. מה שם  אשתו של אהרן   ומה שם אביה?
5. אני נקבת הגמל וגם אנחה מרוב עמל.  מי אני?
6. כמה מכות נזכרות בפרשתינו ומה הן?
7. מה היה הנס במכת הברד?
8. 10 פעמים יש קל וחומר בתורה, אחד מהם בפרשתינו. מהו?                 
9. אני דודו של משה ושמי כשם עיר קדושה ומפורסמת. מי אני?
10. מאיזה פס' לומד רש"י את הכלל: "הנושא אישה צריך לבדוק באחיה"?
11. מה המשותף ל 3 המכות: דם, צפרדע וכינים?
12. אילו ניסים היו במכת השחין?
13. מה פירוש  המילה: "צפרדע "  ? 
14. אני אסיר ולא יושב בכלא.    מי אני ?
15. האות הראשונה של שמי היא האות השניה של שמי,האות השניה של שמי היא האות הראשונה של שמי, האות האחרונה של שמי היא חצי האות האחרונה של שמי.  מי אני ומה שמי ?
16. מה שמות: א. סבו של משה (מצד האבא)  ב.  4 בני  אהרן  ?
17. ויסר את הערוב" . מדוע החיות לא מתו ?  (רש"י)
18. באיזו מכה נפגעו גם הצמחים ?
19. באיזה פסוק בפרשתנו יש 5 מילים רצופות הפותחות באות ב ?
20. מי בתורה התחתן עם : א. דודתו   ב. אחותו  ?



מאמרים נוספים לפרשת וארא



החזרות והקשיים בתחילת פרשת וארא

פרשת וארא נראית כהמשך ישיר של פרשת שמות אולם לא בטוח שזה כך. הפרשה מתחילה בפרשייה חדשה (אל תתנו לעובדה שהפרשה מתחילה בפסוק ב' של פרק לבלבל אתכם) וגם מתחילה בדיבור חדש ובהחלט ייתכן שעבר זמן כלשהו מהדיבור בסוף פרשת שמות.
הענינים בתחילת פרשת וארא חוזרים גם על ענינים בפרשת שמות וגם על עצמם. הקשיים מרובים וננסה לענות כאן מקצת תשובות על קשיים אלו. המאמר מרחיב את המאמר "אני ה'" שהופיע בעבר לפרשת וארא ומומלץ לקראו לפני קריאת מאמר זה. במאמרנו זה נציג את תחילת הפרשה, את הקשיים הטמונים בה וננסה לפותרם בעקבות פרשנים ראשונים ואחרונים.

הפרשה מתחילה (פסוקים ב-ח) בהתגלות נוספת למשה, התגלות המקבילה אולי להתגלות שהייתה בסנה אולם כוללת שליחות לבני ישראל בלבד. משה מנסה לממש את השליחות ולא מצליח (פסוק ט):
"וַיְדַבֵּר משֶׁה כֵּן אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-משֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה"
בפסוקים י-יא ה' מטיל על משה את השליחות השנייה (שוב) לדבר אל פרעה ומשה מביע את חששו שגם פרעה לא ישמע אליו.
 "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר: בֹּא דַבֵּר אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:  וַיְדַבֵּר משֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם"
ה' לא עונה כלל לטענה אלא מופיע בציווי חדש (פסוק י"ג), והפעם למשה ולאהרון (שלא נזכר מתחילת הפרשה):

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"
למרות שהיינו מצפים שהשליחות תתחיל, התורה עושה כאן הפסקה ומתחילה בתיאור השושלת של משה ואהרון אך מתחילה אותו בשבט ראובן. התיאור ארוך ומגיע עד פינחס (שישה דורות - לוי, קהת, עמרם, אהרון, אלעזר, פינחס) ותופס את פסוקים יד-כז
פסוק כ"ח מחזיר אותנו לענין הראשי:
"וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶל-משֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"
אולם בפסוק כ"ט שוב נראה שמתחיל דיבור חדש זהה כמעט לחלוטין לפסוקים יא-יב.
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי ה' דַּבֵּר אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ: וַיֹּאמֶר משֶׁה לִפְנֵי ה' הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה"
הפעם ה' עונה למשה, והשליחות יכולה לצאת סופסוף לדרך (פרק ז' פסוקים א-ז)
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ: אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל-פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ: וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת-לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת-אֹתֹתַי וְאֶת-מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְלֹא-יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת-יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת-צִבְאֹתַי אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת-יָדִי עַל-מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם: וַיַּעַשׂ משֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתָם כֵּן עָשׂוּ: וּמשֶׁה בֶּן-שְׁמֹנִים שָׁנָה וְאַהֲרֹן בֶּן-שָׁלשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה בְּדַבְּרָם אֶל-פַּרְעֹה"
מה הקשיים בפרשה? קודם כל יש חזרות מרובות על ענינים שכבר הופיעו בפרשת שמות. ההתגלות נראית דומה מאד להתגלות בסנה (למרות שהסגנון והתוכן מעט שונים). משה כבר התלונן שהוא כבד פה וכבד לשון וכעת הוא מתלונן שהוא ערל שפתיים. הפסוקים מיד לפני ואחרי עץ התולדות זהים כמעט לחלוטין ולא ברור לשם מה נישנו שוב וגם תשובת ה' למשה וההצמדה של אהרון לשליחות זהים כמעט לחלוטין לתשובה בפרשת שמות (פרק ד' יא-יז) וגם ראינו שהציווי כולל את אהרון כבר בפסוק י"ג.
ננסה לענות במעט על הקשיים. עיקר הנסיון יהיה לגלות בכל קטע שנראה שחוזר על עצמו, מידע חדש או התפתחות שלא הוזכרה קודם לכן. בהתגלות בתחילת הפרשה הזכרנו כי הביטוי אני ה' הוא חדש. יש ביטוי נוסף שמופיע כאן לראשונה וגם הוא שופך אור חדש על הנושא. הביטוי הוא ידיעת ה'.
ה' אומר למשה בתחילת הפרשה (פסוק ז)
"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם"
וידיעה זו היא בניגוד לאבות שעליהם נאמר (פסוק ג):
"וָאֵרָא אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם"

זוהי השליחות הראשונה, השליחות לבני ישראל (גם בסנה היו שתי שליחויות וראו במאמר לפרשת שמות). גם לגבי השליחות השנייה, השליחות למצרים מופיע אותו שורש ממש (ז' ה):
"וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת-יָדִי עַל-מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם"
וידיעה זו מהווה כמובן תשובה לפרעה שבפעם הראשונה שמשה ואהרון הלכו אליו אומר: "לא ידעתי את ה'".
אותה ידיעת ה' היא עניין יסודי מאד בגאולה ממצרים. אין טעם לעשיית ניסים ומופתים גדולים והוצאה של בני ישראל בלי ידיעת ה'. לא לחינם פותח הרמב"ם את ספרו ההלכתי הגדול היד החזקה במצווה זאת ממש: "יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון...". ההתגלות השנייה למשה מפרטת יותר לעומק את מטרת היציאה ממצרים. גם תחילת פסוק ז': "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקים..." מראה על קשר חזק הרבה יותר בין בני ישראל לבין ה', קשר שלא הופיע בפרשת שמות, והוא הקשר של מתן התורה לעם ישראל.
הרב הגאון שמשון בן רפאל (רש"ר) הירש מייחס חשיבות רבה למילים אני ה' וכך לשונו:
"אני ה' - מילה קצרה זו, תשובה היא על ייאושו של משה... עם רגע זה יקום עולם חדש בחיק האנושות; עולם שאינו תלוי באותם התנאים אשר קבעו עד הנה את התופעות שבדברי ימי עולם. והתגלות חדשה זו של האלקים כבר מראשית ההתחלה של ההיסטוריה הישראלית הוכנה; כל מהלכיה הביאו לרגע זה. ה' כבר הייתי, כאשר עדיין ניגליתי אל אברהם אל יצחק ואל יעקב רק באל-שדי, וכאשר לא נודעתי להם: טרם נודעה להם, על פי נסיון חייהם, דרך הנהגתי העתידה כה'. תמהים אתם, כיצד זה רק הורעו התנאים? כיצד זה אף שליחותך רק הובילה רוע מצבכם לשיא חומרתו - כלום אינכם רואים, כי כל קורותיכם עד כה השתלשלו בדרך נוטה מטה? אברהם, נשיא אלקים (בראשית כ"ג ו), בקרב העמים מזה - ויעקב, עבד עמל מיסכן אשר  "באשה עבד ובאשה שמר" (הושע י"ב ג) מזה. יכול הייתי להובילכם בדרך, אשר היא עולה מעלה מעלה: תחת תיתי לאברהם בן בשנתו המאה, אקים לו משפחה בהיותו בן שבעים, וזרעו יפרח ויהיה לעם בתנאי רווחה ואושר על אדמת המכורה. ואולם אז, לא היה עם זה עם ה' - העם, בו יתגלה אלוקים כה'. ואז כשורשיהם, נעוצים רק בממשי ובנגלה. עומד היה על קרקע החומר; עוצמה וגדולה יבקש למצוא בעוצמה חומרית ובגדולה חומרית; ורוח ישאף ומוסר יחפוץ רק במידה והחומר פינה לכך מקום, יפיק מכך תועלת. אולם הנהגת עם זה - ניגוד גמור היא לכל אלה. ה' ומילוי רצונו בחירות מוסרית, הם קרקע קיומו, ורק מתוכם ולמענם יהיה לו אחיזה ומעמד ארציים. הרי אבדה לו לעולם הידיעה על אלוה בן חורין כל-יכול ועל אדם, שחירותו מאלוה זה יונקת; ובני אדם ועמים כבר שקעו אף הם, במעשה ובמחשבה, בתלותו של החומר. הופעתו של עם אברהם יעורר מחדש את תודעת החירות, וישחרר את האנושות מכבילותה ולכן חייב עם זה להתחיל ממקום, בו נעצרו עמים אחרים, חייב היה להיות "מושלך ארצה בגועל נפשו" (יחזקאל ט"ז ה), בייאוש מעצמו "מתבוסס בדמו" ולקום ולהיכון לעם אך ורק על ידי קריאה-יצירה של ה'. עצם קיומו של עם זה יבשר לעמים: "אני ה'".
ועדיין נראה שבפסוק ח' השליחות קצת נכשלת משה אומר את כל הדברים לבני ישראל והם לא שומעים אליו מקוצר רוח ומעבודה קשה. נראה שבני ישראל כלל לא יכלו להקשיב למשה מרוב שהיו עסוקים בעבודתם, בדיוק כפי שרצה פרעה. משה רואה זאת וחושש שהשליחות כבר נכשלה, כמו כן משה נשלח לבד לבני ישראל והפעם בלי אהרון ואולי מזה חושש משה שהוא לא יכול לדבר. משה משתמש בביטוי אחר: "ערל שפתיים" שהוא שונה מהביטוי כבד פה וכבד לשון. ה' לא עונה לא ישירות אבל מצווה עליו ללכת לפרשה וגם מזכיר לו שאהרון יהיה איתו.
לאחר פרשה זו מופיע השושלת של משה ואהרון. השושלת מתחילה מראובן, הן מפני טעם נימוסי שראובן ושמעון גדולים היו מלוי, אבל ייתכן גם כי התורה רצתה להראות לנו שמשה ואהרון נבחרו, שמשבט ראבון ושמעון לא נמצאו אנשים (ונמנו רק דור הבנים שירדו למצרים) ואילו משבט לוי היו אכן מנהיגי הדור, חיו שנים ארוכות, והעמידו צאצאים. כמו כן נזכרים שמות שניתקל בהם בהמשך התורה, משפחות הלויים, בני קורח, אלישבע אשת אהרון, ואפילו פינחס שיופיע אי שם בעוד ארבעים שנה, כבר נזכר כאן. פרשייה זו הכרחית כדי להכיר את המנהיגים, פרשייה זו גם הכרחית להדגיש שהם בני אדם.
בואו נחשוב מה היה קורה אילו השליחות הראשונה למשה הייתה מצליחה, בני ישראל כבר האמינו למשה ונניח שגם פרעה היה משתכנע ואומר, יאללה, נשלח את בני ישראל. במצב כזה משה בעצמו היה מתקבל כדמות אלוקית ולא כדמות אנושית, והמטרה של ידיעת ה' הייתה מתפספסת לחלוטין. דווקא הכשלון בשליחות הראשונה והעובדה שבני ישראל לא שומעים אל משה בשליחות השנייה מראים לנו כי משה הוא בן אנוש וככה הוא גם נתפס אצל בני ישראל, ובמצב זה כאשר יהיה ברור שאת כל המכות שהולכות לקרות לא ייחסו למשה רבנו אלא רק לקב"ה, אפשר לגשת לשלב הבא.
 דברים ברוח דומה אומר הרש"ר הירש ונביא שוב מדבריו:
"הבה ונתבונן בסדר דורות זה שלפנינו. אין הוא מצטמצם בייחסו של משה ואהרון, אלא עובר הוא בקצרה על שני השבטים שקדמו לשבטם. וכן בשבטם, מלבד השתשלות ייחוסם הישיר, גם יראה את ענפי המשנה, דודים ובניהם, דודי הורים ובניהם...
עד הנה נכשלו מאמציהם של משה ואהרון לחלוטין. ואלמלא דברים שאירעו אחרי כן, לא הייתה נחוצה הוכחה כה מדוייקת לייחוסם ולקירבת משפחתם. אולם מעתה תחל שליחותם עטורת הניצחון, שליחות אשר כמוה לא מילא עוד בן תמותה לפניהם ואחריהם לא ימלא. מעתה נודעה חשיבות יתירה לעריכת רשימה מדויקת של ייחוסם וקירבתם, כדי להעיד בזאת לכל הדורות, כי רגיל ואנושי הוא מקור מחצבתם ורגיל ואנושי הוא טבע ברייתם. גם בתקופה העתיקה קרה שאנשים, שהצטיינו כמיטיבי עמם, ניטלה מהם אחרי מותם דמותם האנושית, ובגלל עלילות פאר "אלוהיות" זכו למוצא "אלוהי". הלא ידוע לנו על יהודי אחד מדור מאוחר יותר, שתעודת ייחוסו לא נמצאה בידו, והואיל ולא נמצאה, ויען כי הביא להם לבני האדם מעט ניצוצות אור, שאך שאלם ממשה האיש, הפך בעיני הגויים לברוא-אלוהים, ופשע היה להטיל ספק באלוהותו. משה שלנו היה אדם, נשאר אדם, ולעולם לא יהיה כי אם אדם. ובשעה שכבר קרנו פניו ממראה האלהים, כבר הוריד התורה משמים וכבר הוליך בניסים את העם במדבר והנחילם נצחונות יה - ציווהו כאן ה' להציג את תעודת ייחוסו ולהצהיר בזאת על העובדה, כי: "ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים", הכל הכירו את הוריו והורי הוריו, דודיו ודודותיו דודוניו ודודניותיו. את כל ייחוסו ואת כל קרוביו הכירו. זה שמונים שנה ידעוהו כבשר ודם, כפוף לטבע האדם על ליקוייו וחולשותיו, על דאגותיו וצרכיו, איש ככל יתר האנשים, בינהם נולד וחונך. "הוא אהרן ומשה", "הם המדברים אל פרעה" "הוא משה ואהרן" - בשר ודם ככל אדם, ובהם בחר ה' להיות לו לכלים בעשיית מלאכתו הגדולה; בשר ודם ככל אדם - והם ביצעו את מלאכתו הגדולה של ה'.
עדות ייחוס זו נועדה אפוא לבטל מראש ולתמיד כל האלהה מוטעית, כל רעיון שוא על התגלמות האל בדמות אנוש. היא נועדה לקיים אמת זו: משה, גדול האדם בכל הדורות, היה אדם ורק אדם ומעמדו לפני האלוהים לא היה מעבר להשגתם של אנשים בני תמותה..."

גם במובן זה כשלון השליחות הראשונה אינו כשלון כלל וכלל אלא הוא אבן דרך הכרחית בדרך לתוכנית היציאה ממצרים. תוכנית המחייבת יציאה מהמצב השפל ביותר האפשרי, ומחייבת ביצוע של ה' על ידי אנשים בלבד.

קושי הגדול ביותר הוא פסוקים כט-ל המהווים חזרה על פסוקים יא-יב.
חלק מהפרשנים אומרים שזוהי חזרה על הענין הקודם (רשב"ם)
פסוק ל ואיך ישמע אלי פרעה - פרשה זו היא פרשה שלמעלה: הן בני ישראל לא שמעו אלי וגו', אבל למעלה קיצר דבריו עד שיפרש: אלה ראשי בית אבותם, לדעת מי הם משה ואהרן בדברם אל פרעה.
ונביא את דברי הראב"ע שפשוט אומר שהוא לא יודע למה זה סודר ככה.
ויהי - יש לתמוה על המסדר הפרשיות למה דבק זה הפסוק עם הבאים אחריו והוא סמוך אליהם ואם לא ידענו בו טעם כי כן.

ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים -
וזה שדבר לו אני ה' דבר אל פרעה. וכמוהו: ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם דבק בפרשה הסמוכה אליו. אולי בעל ההפסקות ידע לו טעם למה עשה כן. כי דעתו רחבה מדעתנו.
 היסוד בדברי הראב"ע חשוב (וגם פרשנים אחרים כדוגמת רש"י כותבים לעיתים שהם לא יודעים טעם מסוים). לא תמיד יודעים את התשובות וחשוב גם לפעמים להודות בכך. אם תמצאו פעם מישהו שטוען שיש לו את כל התשובות, תחששו מפניו.

התשובה למשה מורכבת משני חלקים. ה' מודיע למשה שאהרון יהיה שותף לכל השליחות והוא גם מודיע למשה את המטרה של "וידעו מצרים כי אני ה'". בנוסף ה אומר למשה שפרעה אכן לא יקשיב לו כלל אולם לא יהיה זה בגלל פגם במשה אלא בגלל הקשחת הלב של פרעה (בתחילה באופן עצמאי, ואחר כך על ידי ה'). מאותו רגע יכולים משה ואהרון להתחיל את השליחויות. את השליחות מול בני ישראל אין טעם להתחיל, למרות שהיא השליחות החשובה יותר, כרגע היא לא מעשית בגלל הקושי שבשעבוד. השליחות בה יתחילו היא השליחות מול פרעה (ואכן עד פרשיית החודש הזה לכם בפרשת בא, אין דיבור כלל לבני ישראל, אלא רק לפרעה). כאשר פרעה ועמו יתחילו להכיר בה' (וממילא עול השעבוד יופחת עקב המכות), תתחדש גם השליחות לבני ישראל.

מאמרים נוספים לפרשת וארא 

 נספח אומנות בפרשת וארא
מכת דבר The fifth plague - גוז'ף וויליאם מלארד טרנר - 1800 - מוזיאון אינדיאנפוליס
טרנר הוא אולי הצייר האנגלי החשוב ביותר. ציוריו מתארים בעיקר סצינות ימיות. בציור זה הוא מתאר את מכת הברד במצרים ועושה שילוב מענין בין השמים הסוערים (רקע ששימש אותו רבות בציוריו הימיים) לבין חלקה התחתון של התמונה המהווה תמונת נוף. טרנר הציג תמונה זו בהיותו בן 24 בלבד באקדמיה המלכותית בלונדון וזוא אחת מתמונותיו הראשונות שזכו לפרסום. נראה שטרנר טעה בכותרת התמונה. הגדלת התמונה תראה בבירור את הברד היורד מבין העננים בסערה הכבדה. ובצד ימין למטה רואים דמות כהה, משה רבנו, מרים את ידו למעלה... התיאור הולם את סיום מכת ברד (פרק ט' פסוק ל"ג) :" וַיֵּצֵא משֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת-הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל-ה' וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא-נִתַּךְ אָרְצָה". להסברים על התמונה מאתר המוזיאון

חידות לפרשת שמות

דף החידות לפרשת שמות מציג חידות ציורים וחידות מילוליות המתקשרות כולן לנושאים שונים בפרשה. מומלץ להדפיס את הדף ולפתור בבית סביב שולחן השבת לאחר קריאת הפרשה. בהצלחה. המתקשים יכולים להיעזר בדף התשובות אולם מומלץ לנסות לפתור היטב לבד לפני שניגשים אליו.

חידות לפרשת שמות
חידות לפרשת שמות



ודף חידות לילדים בו מספר חידות קל יותר בתוספת הכוונות לפרקים המתאימים

חידות לפרשת שמות לילדים
חידות לפרשת שמות לילדים


והנה הדף המקורי (תשע"א)


וחידה המהווה קדימון למאמר בשבוע הבא:
מה הבדל בין משה רבנו לבין נפוליאון ופרנציסקוס מאיסיזי?

חידות נוספות לפרשת שמות
  1. פעם התיאור קודם לעמים ופעם העמים קודמים לתיאור, איפה ומה יכולה להיות הסיבה?
  2. איפה יש מסטיק בפרשה?
חידות לפרשת שמות באדיבות מר עזרא מרום
1. אילו רמזים יש במילים: "ואלה  שמות"?
2. לפי המדרש יש 10 שמות למשה.  מדוע נבחר עבורו השם משה שנתנה לו בת פרעה ?
3. מה משותף ל: לוט , הגר, יעקב  ומשה  ?
4. " ויאמר ה' אל משה... מתו כל האנשים המבקשים את נפשך". מי  האנשים?                 
5. צפורה אשת משה רכבה על חמור. ציין 2 נשים אחרות בתורה שרכבו על גמל. 
6. שנינו במדרש תנחומא:" 3  מצאו זיוגם  ליד הבאר: יצחק, יעקב ומשה."
    מצא 5 דברים משותפים לרחל אשת יעקב, ולצפורה  אשת משה. 
7. כיצד נקראים בפרשתנו: א. מילדות  ב.מקום השקיית הצאן  ג. אבן קשה ?
8. עיין ברש"י וענה מי היו המילדות ומה משמעות שמותיהן.
9. " ותשלח את אמתה ".  ציין 2 פירושים לכך ?
10. על 2 נשים נאמר בתורה :"ותרא ...כי טוב " . מי הנשים ומה ראו?
11.באיזה גיל ילדה יוכבד את משה ?  (רש"י)       
12. אנו שובבים  אך לא נערים פוחזים.  מי אנחנו ?
13. משה היה רועה צאן.   ציין עוד אישים בתנ"ך שהיו רועי צאן ?
14."ויאמר לו יתרו לך לשלום".  מה נלמד מכך ?.
15. "ויהי בדרך במלון  ויפגשהו ה' " היכן עוד נזכר מלון בתורה?


הדף הראשי של פרשת שמות


תשובות לחידון כי תשא

להלן התשובות לחידון כי-תשא. נסו שוב לגשת לדף החידות לפרשת כי תשא ולפתור לבד. נתקעתם? הנה התשובות המלאות.


  • זכה ב-11 פרסים – הסרט בן חור זכה ב-11 פרסי אוסקר בשנת 1959. בפרשתנו מופיע בצלאל בן אורי בן חור.
  • סמל בית המרקחת וכן תמונתו של ישראל רוקח ששימש כשר הפנים וכרש עירית תל אביב מובילים לפסוק (ל' כה): "עָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ יִהְיֶה"
  • הנביא האחרון הוא מלאכי. המילה מופיעה בפסוק (ל"ב לד): "וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת-הָעָם אֶל אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם"
  • המלך שנפטרנו ממנו הינו פרעה (ל"ב כה): "וַיַּרְא משֶׁה אֶת-הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי-פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם"
  • סליחה סליחה (ל"ג ו): "ויִּתְנַצְּלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב"
  • המסכה הלקוחה מהמחזמר פנטום האופרה מרמזת גם על העגל המכונה (ל"ב ד) "עגל מסכה" וגם על המסווה שמשה שם על פניו כאשר דיבר עם העם.
  • פריחתה הצהובה של "הקידה השעירה" מוביל לאחד מחומרי שמן המשחה (ל' כד): "וְקִדָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ וְשֶׁמֶן זַיִת הִין"
  • תמונת הכיור, אחד מכלי המשכן המתוארים בפרשה.
  • GO אדום – משחק מילים המוביל בתרגום אנגלי עברי למילים "לך רד" בהן פותח ה' את דבריו למשה (ל:ב ז) "לך רד כי שחת עמך…"
  • המחק שבקצה העפרון מרמז על אמירתו של משה (ל"ב לב): "וְעַתָּה אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם-אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ"
  • שער לשכת הגיוס בתל השומר מרמזת לקראית הגיוס של משה ולמקום עמידתו בפסוק ל"ב כו: "יַּעֲמֹד משֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה'אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל-בְּנֵי לֵוִי"
  • האוהל מרמז לאוהל מועד אותו הוציא משה מחוץ למחנה (ל"ג ו-יא)
  • קערת הסדר, הסוכה והקצירה מרמזים לשלושת הרגלים המופיעים בפסוקים יז ו-כב בפרק ל"ד.

פרשת ויחי - סיכום ספר בראשית

פרשת ויחי היא האחרונה בספר בראשית ומסכמת אותו. חומש בראשית הינו חריג בין חומשי התורה. בעוד שבשאר החומשים הדגש הוא על המצוות, ספר בראשית נטול מצוות כמעט לחלוטין. יש בו שלוש מצוות בלבד שרק אחת מהן, מצוות ברית מילה, חוזרת ונשנית ביתר החומשים. מצוות פרו ורבו נאמרת פעמיים, פעם לאדם וחווה ופעם לנח ובניו לאחר המבול, והיא מצווה אוניברסלית. מצוות גיד הנשה, היא יותר מינהג שנהפך לדין (ואולי מפה מקור ההלכה, מנהג ישראל דין הוא) מאשר ציווי אלוקי. קושי זה מופיע כבר בתחילת התורה בפרשנים השונים. נעשה מעין רטרוספקטיבה ונביא את דברי הפרשנים הנ"ל בראשית פירושם ונבדוק אם ספר בראשית עונה על דבריהם  ונוסיף קצת משלנו.
אולי הפירוש הידוע ביותר הוא ברש"י המביא את אביו, ר' יצחק:

אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצווה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהילים קיא ו) כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו:
רש"י מביא טעם פרקטי, ספר בראשית מתאר את נתינתה של ארץ כנען לאברהם אבינו שמקורו באור כשדים. הזכות של אברהם אבינו, שהועברה ליצחק אבינו וליעקב אבינו וממנו לכלל שבטי ישראל מתוארת בצורה ארוכה בספר בראשית, מאחר ואי אפשר להתחיל ישירות בפרשת לך לך, הוקדמו שתי פרשות המתארות בקצרה מאד את קורות העולם עד אברהם אבינו. מבחינו זו ספר בראשית עונה על הציפיות אם כי היה אפשר לקצר אותו רבות.


הרמב"ן בהקדמתו מביא דעה שונה:
אם כן, התורה יכלול הספורים מתחילת בראשית, כי הוא מורה אנשים בדרך בענין האמונה
 בספר בראשית אמנם אין מצוות אבל יש ענייני אמונה... ואכן עניני אמונה מופיעים בספר בראשית לכל אורכו ונראה כי כוונת הרמב"ן היא בעיקר לאמונה בבריאת העולם (שאינו קדמון) ובאל יחיד (שהוא כן קדמון). אמנם הדבר מופיע כבר בדיבר הראשון בעשרת הדברות, אולם לא מופיע שם שה' הוא אל יחידי, אלא שהוא יחידי לעם ישראל. רק בדיבר על השבת מופיע: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם", וממנו משתמע שה' הוא אכן האל היחידי. האם סיפורי ספר בראשית מחזקים טענה זו? התשובה אינה חד משמעית. ה' מתואר כבורא העולם אולם פסוקים רבים מעלים קשיים. הפסוק המייצג קשיים אלו הוא (א' כו) :"וַיֹּאמֶר אֱלֹקים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ..." נעשה בלשון רבים וכמוהו יש אחרים. כמובן שיש תשובות וצריך להתמודד עם פסוקים אלו, ונביא  רק את תשובת הרמב"ן ששואל על תשובת של רבי יצחק ומתרץ גם את קושיתינו:
ויש לשאול בה, כי צורך גדול הוא להתחיל התורה בבראשית ברא אלוהים, כי הוא שורש האמונה, ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון, הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל.
והתשובה, מפני שמעשה בראשית סוד עמוק אינו מובן מן המקראות, ולא יוודע על בוריו אלא מפי הקבלה עד משה רבנו מפי הגבורה, ויודעיו חייבין להסתיר אותו, לכך אמר רבי יצחק שאין להתחלת התורה צורך בבראשית ברא, והספור במה שנברא ביום ראשון ומה נעשה ביום שני ושאר הימים, והאריכות ביצירת אדם וחווה, וחטאם ועונשם, וספור גן עדן וגרוש אדם ממנו, כי כל זה לא יובן בינה שלימה מן הכתובים, וכל שכן ספור דור המבול והפלגה, שאין הצורך בהם גדול, ויספיק לאנשי התורה בלעדי הכתובים האלה, ויאמינו בכלל בנזכר להם בעשרת הדברות (שמות כ יא): כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי, ותישאר הידיעה ליחידים שבהם הלכה למשה מסיני עם התורה שבעל פה:
ועיקר תשובתו היא שעיקרי האמונה אכן נמצאים בעשרת הדברות כמו שאמרנו והם צריכים להספיק, והסיפורים עצמם בספר בראשית ובודאי בתחילתו קשים וסתומים ואינם מובנים רק מהכתובים (ולכן גם קיימים פסוקים קשים כפי שהבאנו קודם) ומאחר וכך, חיפש ר"י טעם אחר להכללת הסיפורים בספר בראשית.


הספורנו משלב את שתי התשובות ביחד, תחילת ספר בראשית היא עניני אמונה והמשכו עניני בחירת העם היהודי.

לָכֵן הואִיל בָּאֵר הוּא יִתְבָּרַךְ בְּמופְתִים שִׂכְלִיִּים בְּסִפְרו הָרִאשׁון וְהוּא -

סֵפֶר בְּרֵאשִׁית עִנְיַן הַבְּרִיאָה וְהַהַשְׁגָּחָה כְּלָלִית וּפְרָטִית וּמְצִיאוּת עֲצָמִים נִבְדָּלִים מֵחמֶר, מֵהֶם מְנִיעֵי הַגַּלְגַּלִּים, וְהַנֶּפֶשׁ הָאֱנושִׁית הַשִּׂכְלִית, וְשֶׁהַכּל מֵאִתּו בְּכַוָּנָה וּבְרָצון לְתַכְלִית מְכֻוָּן. וּבֵאֵר מַה יָּקָר חַסְדּו עַל הַמִּין הָאֱנושִׁי, כִּי אָמְנָם תִּקֵּן עִנְיָנָיו בְּכָל דּור וָדור כְּפִי הָאֶפְשָׁר, וְהוּא הִרְבָּה אַשְׁמָה לְמַשְׁחִית לו.

וְסִפֵּר רִאשׁונָה. כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ בָּרָא "אֶת הָאָדָם בְּצַלְמו כִּדְמוּתו", לְמַעַן יִבְחַר לְהִדָּמות לְיוצְרו כְּפִי הָאֶפְשָׁר, כִּי בָּזֶה יֻשְׁלַם וְיִהְיֶה פָּעֳלו שָׁלֵם וְנִכְבָּד מִכָּל פּעַל זוּלָתו, כָּרָאוּי לו יִתְבָּרַךְ הַמְּרומָם עַל כָּל זוּלָתו. וְהוּא רַחוּם בְּחֶמְלָתו נָתַן לְאָדָם דֵּי מַחְסורו שֶׁלּא בְּצַעַר, וַיַּנִּיחֵהוּ בְּגַן עֵדֶן, עַד שֶׁהֵרַע מַעֲשָׂיו וְקִלְקֵל אֶת פַּרְנָסָתו, שֶׁגֵּרְשׁו הָאֵל יִתְבָּרַךְ מִשָּׁם לַעֲבד אֶת הָאֲדָמָה, וְלִטְרחַ כַּמָּה טְרָחות עַד שֶׁלּא אָכַל פַּת.

וְסִפֵּר שֵׁנִית. כִּי בְּכָל זאת לא אָבָה ה' הַשְׁחִיתו, וְהָיוּ פֵּרות הָאָרֶץ נְאותִים וּמַסְפִּיקִים לִמְזונו וּלְהַחֲיותו, קָרוב לְאֶלֶף שָׁנִים, עַד כִּי רַבָּה רָעַת דּורותָיו, וְנִגְמַר דִּינָם לְהַשְׁחִית אֶת הָאָרֶץ, וּבְכֵן נִשְׁחַת מֶזֶג הַיְסודות, וְהַמֻּרְכָּבִים מֵהֶם מֵהַצְּמָחִים וּמִבַּעֲלֵי חַיִּים, וְלא הִסְפִּיק עוד מְזון הַפֵּרות לְחַיֵּי הָאָדָם כְּבָרִאשׁונָה.

וְסִפֵּר שְׁלִישִׁית. כִּי עִם כָּל זאת חָמַל עַל שְׁאֵרִיתָם, וְהִתִּיר לָהֶם בְּשַׂר כָּל בַּעַל חַי זוּלָתָם (להלן ט, ב ג), וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם, בְּתֵת אֵימָתָם עַל כָל חַיַּת הָאָרֶץ, וְעִם זֶה הָיוּ יְמֵי חַיֵּיהֶם מַגִּיעִים לְאַרְבַּע מֵאות שָׁנָה וְיותֵר מֵהֵמָּה, עַד אֲשֶׁר נוסְדוּ יַחַד לִקְרא כֻּלָּם בְּשֵׁם אֵיזֶה אֵל נֵכָר נִבְחָר אָז אֶצְלָם, וְלָתֵת צַלְמו בְּמִגְדָּל, אֵלָיו גּויִים יִדְרשׁוּ, וְלא יִזָּכֵר שֵׁם הָאֵל יִתְבָּרַךְ עוד בֵּינֵיהֶם, וּבְכֵן הֱפִיצָם, וְלא חָצוּ יְמֵיהֶם, כִּי תֵּכֶף הִתְמַעֲטוּ חַיֵּי הָאָדָם וְהָיוּ כְּמו מָאתַיִם שָׁנָה, וּמֵאָז הָיוּ הָלוךְ וְחָסור.

וּבְכֵן סִפֵּר כִּי בְּסוּר תִּקְוַת תְּשׁוּבַת הַמִּין הָאֱנושִׁי בִּכְלָלו, כַּאֲשֶׁר כּונֵן לְהַשְׁחִית כָּל תִּקּוּן אֱלהִי פַּעֲמַיִם שָׁלושׁ, הִפְלָה ה' חָסִיד לו מִכָּל הַמִּין, וּבָחַר בְּאַבְרָהָם וְזַרְעו לְהַשִּׂיג בָּם הַתַּכְלִית הַמְכֻוָּן אֶצְלו מִנִּי שִׂים אָדָם עֲלֵי אָרֶץ, כַּאֲשֶׁר הִתְבָּאֵר, וְהַחוּט הַמְּשֻׁלָּשׁ בְּאַבְרָהָם וְנִינו וְנֶכְדּו אֲשֶׁר מִלֵּא כְּבודו אֶת כָּל הָאָרֶץ בְּקָרְאָם בִּשְׁמו, מָצָא חֵן בְּעֵינָיו לִכְרות לָהֶם בְּרִית לִהְיות לָהֶם לֵאלהִים וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם לְחַיֵּי עולָם, וְלָתֵת מָקום לְזַרְעָם כַּאֲשֶׁר יִהְיוּ לְגוי מַסְפִּיק לְקִבּוּץ מְדִינִי, וּבו יִהְיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדו, לְעָבְדו שֶׁכֶם אֶחָד.
בעיני ניתן להוסיף כי ספר בראשית שמתחיל את התורה הוא בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה". התורה היא קשה לקיום יש בה הרבה מצוות וכלל לא פשוט לקיים אותה. היא דורשת ויתורים רבים מהאדם בכל תחומי החיים והתגברות על יצרים שונים, וחלק מהמצוות בה אף חסרות נימוקים ואינן שכליות.
ספר בראשית קודם למצוות. ספר בראשית מתאר את כל צורות ההתנהגות האנושיות האפשריות. בסיפור אדם וחווה אנחנו רואים איך מגלגלים אשמה ולא לוקחים אחריות, בסיפור קין והבל אנחנו נפגשים ברצח (כאשר בסך הכל יש ארבעה אנשים בעולם)!, בהמשך החומש מופיעים גילויים קשים של גזל, חמס וגילוי עריות, שנאה בין אחים, ערים שלמות המוחרבות על מוסר לקוי ועוד.
ייתכן וכוונת התורה להגיד לנו, שלמרות כל ההתנהגויות האנושיות השליליות, אין מניעה לקיים את התורה. אסור לנו להצדיק את חולשותינו. התורה מפרטת את כל חולשותינו עוד בטרם התחילה לתת מצוות כלשהן, מתוך מטרה להגיד לנו שכל החולשות האנושיות מוכרות וידועות ועדיין, צריך אפשר וחייבים לקיים את התורה.
  חזק חזק ונתחזק


עמוד הפתיחה לספר בראשית מתוך תנ"ך שוקן , דרום גרמניה שנת 1300 לערך


פרשת ויגש - עוד יוסף חי ושרח בת אשר

פרשת ויגש, היא פרשת האיחוד, יוסף מגלה לאחיו כי הוא יוסף, האחים חוזרים ומספרים ליעקב כי יוסף חי ויעקב ויוסף נפגשים לאחר עשרים ושתיים שנה. ננסה לתאר את האירועים מהתגלות יוסף לאחיו ועד לבשורה ליעקב.
המפגש בין יוסף לאחים מתואר בצורה ארוכה ביותר. יוסף מוציא את כל הנוכחים מהחדר. הוא רוצה להיות לבד כשהוא מתגלה לאחים הוא אומר את משפט המחץ "אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי" והאחים לא מסוגלים לענות לו מפני ההלם והבהלה "וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (והשווה ולפרשת וישב: "וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם").
לאחר משפט זה ובעוד האחים בהלם יוסף פוצח בשיחה ארוכה (עשרה פסוקים ד' - י"ג) בה הוא מנסה לפייס את אחיו, לסלוח להם, להודיע להם שיש סיבה אלוקית למכירה ושיזדרזו להביא את יעקב אביו למצרים.
לאחר הדיבורים מגיעים המעשים. יוסף ובנימין נופלים איש על צוארי רעהו ויוסף מנשק לכל אחיו ורק לאחר מכן האחים נרגעים ויכולים לענות ליוסף, אולם אין לנו ידיעה כלל על מה שנאמר שם: "וַיִּפֹּל עַל-צַוְּארֵי בִנְיָמִן-אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל-צַוָּארָיו: וַיְנַשֵּׁק לְכָל-אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ".


יוסף אמנם מוזכר כאדון למצרים וכמושל בארץ, אולם הוא עדיין נצרך את רשות פרעה למהלכים מסוימים. ההזמנה למשפחת יעקב לבוא למצרים יוצאת מעם פרעה וגם המתנות הניתנות לאחים הן על פי פרעה (מ"ו כא). ייתכן ויוסף לא רצה להיראות כמי שמנצל את מעמדו לטובות אישיות וייתכן גם כי בעוד יוסף היה מושל לענייני פנים, הזמנה של משפחה שלמה למצרים לא הייתה בסמכותו. האפשרות לשלוח מספיק צידה לחמש שנים, או לשלוח משלחות נוספות כל שנה (והפעם רק אח אחד או שניים יצטרכו לבוא) או שיוסף יקפוץ לביקור אצל אביו כלל לא עולה על הפרק. יוסף אמנם מושל על ארץ מצרים אולם הוא לא יכול לצאת ממנה. פרעה לא מוכן לשחרר אותו וכנראה מאותה סיבה בדיוק שנפגוש בספר שמות: "הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן-יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם-בָּנוּ וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ". במצרים התחלפו שושלות השלטון כל כמה עשרות שנים. מצרים ידעה התקפות מרובות ובוודאי כשברוב העולם יש רעב ובמצרים יש מזון, הייתה מצרים יעד לניסיונות התקפה. גם יוסף בפגישתו הראשונה עם האחים טוען כי הם מרגלים וייתכן שכל מי שבא עבר חקירות מסוימות. במצב כזה, פרעה מעדיף שבני ישראל יהיו אצלו תחת השגחה ויוסף כמובן אינו חופשי לצאת ולבוא כרצונו למרות שבתוך מצרים יש לו סמכויות נרחבות (השוו לבקשה לצאת ממצרים לצורך קבורת יעקב בסוף פרשת ויחי). יתרה מכך, פרעה שרואה את האחים ומבין שהם גיבורי חיל אף מעוניין לצרפם לשרותו ונדרשת תכנית איך בני ישראל יוכלו לקבל את ארץ גושן ולהתבדל ממצרים ולא להתבולל בתוכם.
מאחר ויוסף אינו יכול לצאת ממצרים יעקב צריך לבוא למצרים אבל עוד קודם לכן צריך לבשר לו את הבשורה שיוסף חי. בפרידת יוסף מהאחים הוא אומר להם משפט סתום (מ"ו כד): "וַיְשַׁלַּח אֶת-אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל-תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ" רש"י מביא שלושה פירושים והאחרון שבהם:
"לפי פשוטו של מקרא יש לומר לפי שהיו נכלמים היה דואג שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו להתווכח זה עם זה ולומר על ידך נמכר, אתה ספרת לשון הרע עליו וגרמת לנו לשנאתו"
הרמב"ן מביא פירוש אחר:
רגז לשון רתת ותנועה, ויאמר בבאו מן הפחד על הרוב, לב רגז (דברים כח סה), ורגזו וחלו (שם ב כה), ותחתי ארגז (חבקוק ג טז), ומימיך ברגזה ובדאגה תשתה (יחזקאל יב יח):

ולכן הנכון בעיני בפסוק הזה שאמר להם יוסף אל תפחדו בדרך.
והענין, כי בעבור נשאם בר ולחם ומזון וטוב מצרים בימי הבצרות יפחדו אולי בדרך בלכתם יבואו עליהם לסטים, וכל שכן בשובם עם כל רכושם ולא ימהרו לדבר, ולכן אמר להם שילכו בזריזות וימהרו לבא, כמו שנאמר (בפסוק ט): מהרו ועלו אל אבי, ואל יפחדו כלל בדרך כי שמו עליהם, שהוא המושל בכל ארץ מצרים וחיי כל הארצות ההם בידו, וממוראו ייראו הכל וילכו ויבאו לשלום
בני יעקב נושאים רכוש רב מאד הפעם, הרבה יותר רכוש מאשר בפעם הקודמת ועל כן יכולים הם להיות יעד להתקפות שודדים. 
בני יעקב נמצאים בבעיה נוספת. יעקב הוא בן 130 ומתאבל במשך 22 שנה על יוסף. לבשר לו שיוסף חי אינו עניין פשוט. נעיין תחילה בפסוקים בנושא (כה-כח):
"וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל-יַעֲקֹב אֲבִיהֶם: וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי-הוּא משֵׁל בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא-הֶאֱמִין לָהֶם: וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל-דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת-הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר-שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם: וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד-יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת"
הבשורה הטובה אכן הייתה קשה ליעקב. על הפירוש ויפג לבו נעים המפרשים בין האומרים שלא האמין להם והדברים כמו פגו מליבו (רש"י - מצוטט בתוך דברי הרמב"ן) ואילו הרמב"ן טוען שיעקב  אכן כמעט מת!
(כו): ויפג לבו -

נחלף לבו והלך מלהאמין, לא היה לבו פונה אל הדברים, לשון מפיגין טעמן, לשון משנה (גמ' ביצה יד א), וכמו מאין הפוגות (איכה ג מט), וריחו לא נמר (ירמיה מח יא): מתורגם וריחיה לא פג, לשון רש"י.

ואיננו נכון, כי לשון פוגה שביתה וביטול, כמו אל תתני פוגת לך (איכה ב יח), וכן עיני נגרה ולא תדמה מאין הפוגות (שם ג מט), שנגרה תמיד מאין שביתה והפסק, וכן מפיגין טעמן, שמפזרין אותו ומתבטל. וכן על כן תפוג תורה (חבקוק א ד), תבטל ותפסק:

וגם זה, ויפג לבו, שנתבטל לבו ופסקה נשימתו, כי פסקה תנועת הלב והיה כמת. וזה הענין ידוע בבוא השמחה פתאום, והוזכר בספרי הרפואות כי לא יסבלו זה הזקנים וחלושי הכח, שיתעלפו רבים מהם בבוא להם שמחה בפתע פתאום, כי יהיה הלב נרחב ונפתח פתאום, והחום התולדי יוצא ומתפזר בחיצוני הגוף ויאפס הלב בהתקררו:
והנה נפל הזקן כמת. ואמר כי לא האמין להם, להגיד שעמד זמן גדול מן היום והוא שוכב דומם בעבור שלא האמין להם, כי הידוע בעלוף הזה שיצעקו לו וירגילו אותו בשמחה ההיא עד שתקבע בו בנחת רוח, וזה טעם וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם וירא את העגלות, כי היו צועקים באזניו דברי יוסף ומביאים לפניו העגלות, אז שבה רוחו אליו וחזרה נשימתו וחיה, וזהו ותחי רוח יעקב אביהם:
פרשנים אחרים מציינים כי יעקב התעלף ואולי בלשון ימינו היינו אומרים כי הוא החסיר פעימה. יעקב מתאושש מהר מאד ומקבל את תוכנית הירידה למצרים. נדגיש את השימוש במילה "רב" שפירושה מספיק. יעקב אומר מספיק להתאבל מספיק לבכות, וקם באחת מאבלו.

חז"ל ראו בבשורה ליעקב אירוע משמעותי יותר וסיפקו לנו עליו פרטים נוספים. לפי חז"ל, האחים לא היו יכולים לבשר ליעקב את הבשורה מאחור וחששו שימות ממנה (כמו שהיה קרוב לקרות) וגם כי פחדו שישאל שאלות שהתשובות עליהן קשות. האחים ישבו במרחק מה מבית יעקב וחשבו מה לעשות. רמז לעיכוב זה יש במילים "וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל-יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" הפסוק ארוך והמילים בו לכאורה מיותרות. האחים מצאו את שרח בת אשר שהצטיינה בשירה ונגינה וביקשו ממנה לספר את הבשורה לפרעה, זהו השיר אותו לומדים הילדים בגנים הממלכתים-דתיים וייתכן ותשמעו אותו השבת:
"עוד יוסף חי,
 הוא מלך במצרים.
יש לו שני בנים,
מנשה ואפרים"
יעקב לא יתרגש יותר מדי מדיבורים ושירים של ילדה קטנה, אולם כאשר האחים יבואו ויחזרו על הבשורה הטובה הוא כבר יהיה מוכן לקבל אותה וכמו כן את שרח אי אפשר לשאול שאלות.
למה דווקא שרח בת אשר? גם כאן המקור לתשובה נמצאת בפשט. שרח היא נכדתו היחידה של יעקב המוזכרת ברשימת הצאצאים שירדו למצרים (מ"ו יז). אם היא נזכרת כנראה שיש לכך סיבה מיוחדת. שרח נזכרת גם ברשימת יוצאי מצרים הנכנסים לארץ ישראל (במדבר כ"ו מו): "שֵׁם בַּת-אָשֵׁר שָׂרַח". לפי זה שרח גם זכתה באריכות ימים מופלגת, שכר למי שמבשר בשורה טובה, וגם נחלה נחלה בארץ ישראל. חז"ל עוד ממשיכים את חיי שרח מאות שנים אחר כך עד תקופת דוד המלך ומזהים באשה החכמה מאבל את שרח (שמואל ב' כ טז ואילך):
"וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן-הָעִיר שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ אִמְרוּ-נָא אֶל-יוֹאָב קְרַב עַד-הֵנָּה וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ:  וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַאַתָּה יוֹאָב וַיֹּאמֶר אָנִי וַתֹּאמֶר לוֹ שְׁמַע דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ וַיֹּאמֶר שֹׁמֵעַ אָנֹכִי: וַתֹּאמֶר לֵאמֹר דַּבֵּר יְדַבְּרוּ בָרִאשׁוֹנָה לֵאמֹר שָׁאוֹל יְשָׁאֲלוּ בְּאָבֵל וְכֵן הֵתַמּוּ:  אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת ה'"
הכינוי שלמי אמוני ישראל מצביע על אישיות מוכרת וחשובה והייחוס לישראל אולי כי הייתה נכדתו. שרח גם הייתה מקור של סמכות לבני ישראל כשהיו במצרים ולה מסר יוסף את הסימנים מתי תבוא הגאולה משעבוד מצרים. וכשבא משה ואמר לבני ישראל כי הגאולה קרובה הלכו בני ישראל לשרח בת אשר על מנת לשמוע את דבריו. גם משה נעזר בשרח בת אשר (תלמוד בבלי מסכת סוטה י"ג):
"ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור אמרו סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור הלך משה אצלה אמר לה כלום את יודעת היכן יוסף קבור אמרה לו ארון של מתכת עשו לו מצרים וקבעוהו בנילוס הנהר כדי שיתברכו מימיו .."
התיאור הספרותי היפה ביותר של שרח בת אשר נמצא ביצירתו המונומנטלית של תומאס מאן יוסף ואחיו. היצירה נכתבה על פני שנים ארוכות, מבוססות על התורה ועל עשרות המדרשים בנושא ואורכה קרוב ל-1000 עמודים. הספר תורגם על ידי מרדכי אבי-שאול ויצא על ידי ספריית הפועלים בשנת  1957  והוא קצת מיושן לימינו, אולם עדיין הספר נקרא כסיפור מתח מתחילתו ועד סופו. רענון של התרגום (תרגום חדש לאנגלית יצא בשנת 2005) נדרש ואני מקווה שתהייה הוצאת ספרים שתרים את הכפפה. ספריית הפועלים הוציאה בשנת 2003 מבחר ספרים של תומאס מאן בתרגומים חדשים ונקווה שמפעל זה יימשך. תומאס מאן חיבר את שירה של שרח בת אשר ונביא קטעים ממנו להלן (לצערי כוחי לא עמד לי לנקד את השיר). תודתי להוצאת ספריית הפועלים על הרשות לצטט את השיר. השיר מחולק לחלקים ובאמצע קטעים המתארים איך שרח מתקרבת ליעקב, איך מצטרפים אליה עוד ועוד אנשים ועל מה שיעקב עונה לה. מומלץ ביותר לקרוא את הפרק (ואת כל הספר) במלואם


תומאס מאן - יוסף ואחיו / שירה של שרח בת אשר מתוך הפרק הבשורה - תירגום מרדכי אבי שאול

אנעים זמירות ושירים אארג! על השמינית נפשי תערוג.
מלא הלב ועל כן נחפז, שירי הנחמד מזהב ומפז,
המתוק מדבש ומנופת הצוף; אשא בשורה והביתה אשוב.

שמעו עמים על מיתר כי אפרוט! האזינו נא אל זמרת בשורות!
חבלים נפלו לי בנעימים, נבחרתי מבנות שיר להנעים,
כי חומר-מופת לי נקלע, כמוהו למשורר מעולם לא נגלה.
אותו אשיר על השמינית לסבי, לאב זקן הבשורה כך אביא.
מחול צלילים הוא חן וחמד, לדוי עולם גהה ייטיב.
מה גם אם על שתיקה רוממת, דיבור אנוש פישרו יטיף!
עד מה ירום אז על-אל-על! מלא ההד בינה ואור!
מעל לכל רם ומהלל השיר הטוב והמזמור!

דיבור כזה ראוי לצליל, נתין לרון באמרי:
הן זה על זה יופיו יאציל, יחדיו יאמרו: הנער חי!

הוי, רב-חסד, מה שמעתי! מה, הבת, לקחו אוזניכי!
פי פערתי! -- --- ומאין? מאישים יורדי מצרים!
מאבי, מדודי האלופים. אמרו, זמרי בחרוזים מעולפים!
לי חומר-שיר נתנו תפארת. - כי את מי הם ראו במרומי קרת?
זאת, סבי מחמלי, לא תוכל להכיל, ואולם תיאלץ להבין ולהשכיל.
כחלום הוא יפה ובכל זאת הוא כן, וכרב אמיתו הוא מלא פלאי חן!

כי מקרה קרה בלי דופי, שהשנים הם אחד,
האמת הוא פה היופי: תור חיים הוא זמר-חג!
כן, הפעם כה הצליח, רוני נפשי, הוא אשרי!
ובחרוז חוזר אשיח, נוי אמת: הנער חי!

תחשבנו עוד זמן מה, שיר של יופי, כך מוטב
פן תיפול בתדהמה ונפלת על הגב.
כאז הביאו אות דמים: מחסה השימו הכזב,
נפשך חשכה תמים, כנציב מלח אז הסב.
אהה, סבלת רוב עצבת, לא פיללת לראותו:
בלבבך שכן צלמוות, והנה שם יקום לתחיתו.

שירי שרח בת אשר, מה יום מיומיים, מה שמועה הביאו אחים ממצרים!
שירי, איך בירכם שם אל החסד, עם האיש משפחתנו איך נפגשת.

ומי איפה זה האי?ש אך יוסף בכבודו, זה דודי ביפיו והודו:
שור הזקן, זה אהובך בהדרו: אין גדול שם ממנו, על כסאו רק פרעה,
אדוני ארצות - זה שמו הנשגב, עם נוכרי לו עובד על ברכיו,
ומלכים יהודו את שמו בברכה, הוא ראשון בעבדי הממלכה.
רב כחו: החוסה בו לא נכלם, כי לכל העמים הוא נותן את אכלם:
מאלפי אסמים ישביר לחם בעריו, ומכלכל העולם כל שנות הרעב.
הוא אגר, הוא צפה והבין, ועל כן הוא נאהב מאהובים.
אוהלים ארגזו, מור עובד בבגדים, משבנו - ארמונות שנהבים,
כחתן היוצא מחופה, כן יעלה; הוי זקן, עד הנה הגיע הטלה!

אמור אמרת היה לטרף, בדמעה טבלת לחמך בלי הרף.
כעשרים שנה ולא פחות ישבת על אפר בכו וספוד.
ראה, הזקן, ראה נא כל אלה: אלוהים מחץ ומרפא נתן.
הוי, מעשה ידיו הפלא ופלא, בקרב בני האדם.
אורחות ממשלתו שגבו מבינה, גדולות כן פעל המהולל
התעה אותך במאומה, בהוד מלכות הוליכך שולל.

הבריאה כולה תעלוז עליו, תבור וחרמון יריעו למהתליו.
את הבן היקיר חטף מלבבך והנה יושב והיה לברכה.
נפתולים נפתלת, הזקן, ומקץ הימים הסכנת הסכן.
עתה משיבו האל, כי עברו השנים, והוא עודנו יפה, רק מעט השמין.
לא תכירנו, לא תדע איך תקראנו,
ברכות מוזרות זה לזה ימלל, ולא תדעו, מי את מי על אפים יהלל
מאלוהים כך הייתה התעלולה, ובסבי הוא עולל חוכה וטלולה.

אומר זה מכלל הנועם, הוא ארוג במיתרי,
חין ערכו עדי התואם: אומר זה: הנער חי!
שירי, נפש, רועי רוני, צליל הפז במיתרים!
כי נמלט מבור העוני, בן יקיר ראשו ירים.
הט ליבך! זה בן עצבת: כל הארץ היליל מר,
זה פיתוהו אל המוות - טרף שן חזיר-הבר
אהה, אבד, נבלע בחתף, אז תשם פה השדמה.
קול אומר: הוא קם לפתע, אב זקן האמינה נא!
הוד אלים וצבי תפארת, רון ציפור בו מתבשם,
עת יצעד בין פרחי חמד, לקראתך בשחוק קוסם.
עצב מוות רוח דחי, הוא מניס בברכתו;
על שפתיים על הלחי, אל אצל מזיו חסדו.
שור עינו המתלוצצת: צחוק היה צחוק אל חולף.
רק בושש משוש החסד, נא אמצהו אל הלב.

מי איפה האיש, אזמר לכבודו, הלא הוא דודי, ביופיו והודו!
הבט וראה, זה אהובך בדרו; אין גדול שם ממנו, רק פרעה.
זאת סבי מחמלי לא תוכל להכיל, ואולם תיאלץ להסכין ולהשכיל
דיבור כזה, ראוי לצליל, ניתן לרון באמרי,
הן זה על זה יפיו יאציל, יחדיו יאמרו: הנער חי!

שירי נפש, רועי רוני, צליל הפז במיתרים!
כי נימלט מבור העוני; בן יקר ראשו ירים.
אהה, אבד, נבלע בחתף, אז תשם פה השדמה,
קול אומר: הוא קם לפתע - אב זקן, האמינה נא!
הוא נותן לחם לעמים כולם, ומכלכל ברעב את כל העולם.
כנוח ראה הנולד והבין, על כן הוא נאהב מאהובים.
אוהלים ארגזו, מור עובד בבגדים, משכנו ארמונות שנהבים,
כחתן היוצא מחופתו, כן יעלה, הוי זקן, ראה, עד הנה הגיע הטלה!


אושר פלא בא בלי דופי, כי השנים הם אחד,
כי אמת היא פה היופי, תור חיים הוא זמר חג!
כן, הפעם כה הצליח, רוני נפש, הוי אשרי
שוב אשרי וכן אשיח נוי אמת: הנער חי!

ראה הזקן, ראה נא כל אלה! אלוהים מחת ומרפא נתן
הוי מעשי ידיו הפלא ופלא בקרב בי האדם!
את הבן היקיר חטף מלבבך, והנה יושב והיה לברכה
נפתולים נפתלת המסכן, ומקץ השנים הסכנת הסכן;
ועתה ישיבו, והוא עודנו יפה, אם כי מעט כבר עבה.
מאלוהים כך הייתה התעלולה ובשבי הוא עולל חוכה וטלולה.
כן נפסק השיר ומתואר איך גם האחים מגיעים ומשכנעים את יעקב כי יוסף אכן חי יעקב מסיים בברכת: "יהי שם ה' מבורך" ושרח שרה את הפסוקים האחרונים של שירתה המופלאה:

בין עינו המלוצצת: צחוק היה, צחוק אל חולף;
רק בושש משוש החסד, נא אמצהו אל הלב!

המשוררת גילית חומסקי, מתייחסת לנושא בצורה שונה ובשירה הרגיש כותבת כך וגם שירה מסתיים במילים עוד יוסף חי. השיר מצוטט ברשות המשוררת.


נִקְמַת שֶׂרַח בַּת אָשֵׁר
מִי זֶה קָרָא לָךְ
עוֹדֶפֶת
לֹא אִמְּצֵךְ אֶל חֵיק
וְאָמַר – שֶׁלִּי אַתְּ
אֲהוּבָה בַּת אָשֵׁר
אֵשֶׁת אִישׁ?

כְּבָר נִזְרְעוּ זַרְעֵי הַכְּמִיהָה
שָׁטַף הַמַּבּוּל וְנִטְרַף הַמִּדְבָּר
נִקְמָתֵךְ שָּׁטְפָה אֶת הָרֵי יְהוּדָה

עַד שֶׁתָּנוּחִי
נִגְזַרְנוּ לִקְרֹא לָךְ –
בּוֹאִי!
שִׁירִי לָנוּ
עוֹד יוֹסֵף חַי בְּמִצְרַיִם



יעקב יורד למצרים - מרק שאגל
יעקב יורד למצרים - מרק שאגל - 1957 - גלריית האגרטי


מאמרים נוספים לפרשת ויגש




מקורות נוספים הנושא סרח בת אשר
מפתח הגאולה בידה של סרח מאת ד"ר תמר קדרי
שרח בת אשר מאת פרופסור אפרים חזן

תשובות לחידון תצווה

אם טרם הספקתם לראות את החידות כדאי מאד לעבור לחידות לפרשת תצווה לנסות לפתור ולחזור רק במקרה הצורך. פתרון עצמי של החידות מהנה הרבה יותר

אם בכל זאת הגעתם עד לפה הנה הפתרונים המלאים, חשבתם על אחרים, עדכנו אותי…




  • נר החרס מרמז על מצוות נר התמיד המוזכרת בפתיחת פרשת תצווה
  • רק 3 = 1/14 מכוון לפסוק "ועשית משבצות זהב" אחד מארבע עשר פסוקים בתורה בהם יש רק 3 מילים ועיינו במאמר פסוקים קצרים בתורה.
  • וופי גולדברג ודני גלובר מככבים בסרט "הצבע ארגמן" המופיע רבות בפרשה כאחד מצבעי בגדי הכוהנים.
  • הנין של נח הינו תרשיש (בן יוון בן יפת) אחת מאבני החושן.
  • הרב אריה לייב הלר הוא מחברו של הספר "קצות החשון" ביטוי הלקוח מפרשתנו
  • רבי יעקב בן אשר הוא מחברם של "ארבעה טורים" או "הטור".
  • המצות מתייחסות למנחה אותה מביאים הכוהנים בחניכתם לעבודה (כ"ט ב): "וְלֶחֶם מַצּוֹת וְחַלֹּת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן סֹלֶת חִטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתָם"
  • תשבץ, כובע הגמדים והאפוד הצבאי מרמזים על בגדי הכהונה (כ"ח ד): "וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ-לִי"
  • הפצצה עם הפתיל הבוער מרמזת על פתיל התכלת (כ"ח לז): "וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל-פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל-הַמִּצְנָפֶת אֶל-מוּל פְּנֵי-הַמִּצְנֶפֶת יִהְיֶה"
  • סרט התחרה רומז לפסוק (כ"ח לב): "וְהָיָה פִי-רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה-לּוֹ לֹא יִקָּרֵעַ"
  • המעטפה הצבאית (אותה רובנו לא ממש אוהבים לקבל וחלקנו ממש רוצים לקבל) לקבל מרמזת על ימי המילואים של הכהנים.
  • רק שניות ושעות – לא דקות = עבות (כ"ח יד): "וּשְׁתֵּי שַׁרְשְׁרֹת זָהָב טָהוֹר מִגְבָּלֹת תַּעֲשֶׂה אֹתָם מַעֲשֵׂה עֲבֹת וְנָתַתָּה אֶת-שַׁרְשְׁרֹת הָעֲבֹתֹת עַל-הַמִּשְׁבְּצֹת"
  • פעמון החירות בפילדלפיה ורימון (המוצג ברחבת בית המשפט העליו בירושלים) – בגדי אהרון (כ"ח  לד):"פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב"
  • המחרשה רומזת על אבני האפוד (כ"ח יא): "מַעֲשֵׂה חָרַשׁ אֶבֶן פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח אֶת-שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל-שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה אֹתָם"
  • השפתון רומז על אבן האודם.
  • LUX ET VERITAS – יודעי הלטינית יתרגמו מיד את הביטוי לאור ואמת אבל המילים המדויקות הן אורים ותומים. מילים אלו (בעברית!) מופיעות על סמלה של אוניברסיטת ייל היוקרתית בארצות הברית. זו לא האוניברסיטה היחידה בה יש מילים אותיות בעברית או משפטים מהתנ"ך
  • סמל אוניברסיטת יל - אורים ותומים
סמל אוניברסיטת יל - אורים ותומים

פרשת מקץ - פתרון חלומות וחוכמה אלוקית

פרשת מקץ פותחת בתיאור החלומות של פרעה. יוסף מצליח לפתור את החלומות ולעלות לגדולה. פרשות וישב ומקץ סובבות סביב החלומות. החלומות במקרא הינם אמצעי לקבלת נבואה ופתרונם הוא חשוב. התורה מלמדת אותנו שכדי לפתור את החלומות צריך קודם כל להקשיב היטב.

התורה מספרת כי: "יְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת-כָּל-חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת-כָּל-חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת-חֲלֹמוֹ וְאֵין-פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה". פרעה קם כשהוא יודע שהחלומות הם חשובים ואינם סתם חלומות הבל כבכל לילה. פרעה מכנס את כל חכמי מצרים על מנת שיפתרו את החלום. ייתכן ופרעה ידע מה פתרון החלום ורצה לבדוק את חרטומיו, ייתכן ובאמת הוא הרגיש ששום פתרון לא מדבר אליו.
אבל כדאי לשים לב שהחרטומים נכשלו ולא הקשיבו היטב לפרעה. פרעה סיפר להם חלום אחד, והם ניסו לפתור שני חלומות (המילה אותם היא ברבים). ברור שבכך הם ייכשלו.
לעומת זאת יוסף מקשיב היטב ועוד בטרם מציע פתרון הוא אומר: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-פַּרְעֹה חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹקים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה". בכך כבר הצליח יוסף הרבה יותר משאר החרטומים ואוזנו של פרעה קשובה מאד.
יתרה מכך בתהילים (מזמור פ"א ו) מופיע רמז נוסף לפתרון התעלומה: "עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא-יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע". הפסוק מתייחס להבדלים בין החלום שחלם פרעה לבין מה שסיפר ליוסף (וכנראה גם לחרטומים). שינויים אלו מחזקים את ההשערה כי פרעה ידע את פתרון חלומו (לפחות בצורה מסוימת) ובחן את החרטומים לראות מי פותר את החלום שהוא חלם ולא את החלום שהוא מספר. יוסף, שניחן ברוח אלוקית, ידע להקשיב היטב ולהבין בין השורות מה באמת חלם פרעה.
נעיין בהבדלים בתיאור החלומות
חלומות פרעה (פרק מ"א פסוקים א-ז)
"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל-הַיְאֹר: וְהִנֵּה מִן-הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ: וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן-הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל-שְׂפַת הַיְאֹר: וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה: וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת: וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן: וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם"

והנה החלום שפרעה מספר (המילים המודגשות הן תוספות ושינויים) בפסוקים יז-כד:
"וַיְדַבֵּר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף בַּחֲלֹמִי הִנְנִי עֹמֵד עַל-שְׂפַת הַיְאֹר:  וְהִנֵּה מִן-הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת בְּרִיאוֹת בָּשָׂר וִיפֹת תֹּאַר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ:  וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד וְרַקּוֹת בָּשָׂר לֹא-רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרֹעַ: וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעוֹת אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת הַבְּרִיאֹת:  וַתָּבֹאנָה אֶל-קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי-בָאוּ אֶל-קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה וָאִיקָץ:  וָאֵרֶא בַּחֲלֹמִי וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלֹת בְּקָנֶה אֶחָד מְלֵאֹת וְטֹבוֹת:  וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים צְנֻמוֹת דַּקּוֹת שְׁדֻפוֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶם:  וַתִּבְלַעְןָ הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקֹּת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבוֹת וָאֹמַר אֶל-הַחַרְטֻמִּים וְאֵין מַגִּיד לִי"
בנוסף קיימים גם הבדלים רבים בין לשון זכר ללשון נקבה.
אין ספק שמילת המפתח היא המילה "שפת" כפי הנאמר בתהילים. כדי להבין את חשיבותה נסביר איך עבדה החקלאות במצרים מימי קדם ולמעשה עד הקמת סכר אסואן בימינו.
בארץ מצרים כל החקלאות מתרכזת סביב היאור. אחת לשנה, לאחר הגשמים העזים במרכז אפריקה והתגברות הזרמים מהנילוס הלבן והכחול, היאור עולה על גדותיו, מציף שטחי אדמה גדולים (אך קרובים לנהר) באדמה טובה ממרכז אפריקה, ולאחר שהמים יורדים אפשר לזרוע ולגדל באדמה וכך עד שנה הבאה. תופעה זו הינה מחזורית שנתית ושימשה גם בחגים מצריים.
כמו כן בתרבות המצרית, וכפי שאנו רואים מפסוקים בתנ"ך, מלכי מצרים הפרעונים הציבו את עצמם כאלים ולמעשה כיאור עצמו.
יוסף מבין שלא ייתכן שפרעה עומד על שפת היאור שכן בכך פרעה מפחית מחשיבתו כאל מצרים והופך להיות למעשה בן אדם רגיל הצופה מן הצד במתרחש. פרעה עומד על היאור עצמו ובכך הופך את החלום לחלום שאינו אישי לפרעה (כמו שניסו החרטומים לפתור) אלא כחלום מרכזי לכל ארץ מצרים המיוצגת על ידי פרעה.

גם תיאור הפרות והשיבולים כעולות מן היאור מהווה תיאור של מי היאור עצמם שעולים מן הנהר ומציפים את האדמה. זהו תיאור חקלאי לכל דבר והחזרה בין פרות לשיבולים משפיעה גם על החי וגם על הצומח. גם פרעה מדגיש שלא ראה פרות רעות כאלו בכל ארץ מצרים ובכך את עניין החלומות כארצי ולא כחלום פרטי. העלייה מן היאור היא תהליך החוזר על עצמו מדי שנה ולכן שבע פרות שעולות מן היאור מהוות תקופת זמן של שבע שנים. יוסף אף יודע להסביר לפרעה מדוע החלום מופיע בשתי צורות שונות.

יוסף גם מציע עצה לפרעה לאגור חיטה לשנים הקשות ולבסוף פרעה ממנה את יוסף עצמו לאחראי על אגירת החיטה ולניהול ארץ מצרים במילים:
"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹקים בּוֹ: לט וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת-כָּל-זֹאת אֵין-נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ"
חוכמת יוסף אינה בפתרון שהציע (שהינו פתרון פשוט) אלא בכך שבאמצעות רוח האלקים שבו הצליח לפתור את חלומו של פרעה למרות השינויים המכוונים בחלומו של פרעה שהיקשו על החרטומים. בימינו אין בחלומות נבואה כלל אולם עדיין החלומות מהווים מעין דלת אחורית לנפש האדם ומחשבתו.

פרעה נותן את טבעתו ליוסף - Tiepolo Giambiattista -1733  - גלריית Dulwich בלונדון. נושא זה של נתינת הטבעת הינו נדיר באומנות (לעומת חלומות פרעה או יוסף כשליט על מצרים). דעות מסוימות אומרות כי החצוצרן המרוחק שפניו נראות בקושי הוא למעשה דיוקן עצמי של האומן.
גם בהפטרת פרשת מקץ (הנקראת רק כאשר פרשת מקץ אינה בחנוכה) אנו למדים לקח חשוב זה. ההפטרה עוסקת במשפט שלמה המפורסם ופותחת כך (מלכים א' ג' טו): " וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם..." לכאורה החלומות קושרים בין הפרשה להפטרה אולם זהו קשר שטחי מאד. חלום שלמה כלל לא נזכר בהפטרה. הקשר האמיתי הוא יכולת ההקשבה וההבנה של שלמה, וחכמתו האלוקית בדומה לחוכמת יוסף. הסיפור טרגי מאד. שתי נשים מהמעמד החברתי הנמוך ביותר, יולדות באותו לילה ותינוק אחד מת. הנשים רבות למי שייך התינוק החי ומגיעות עד שלמה המלך (האם בימינו יכולים אנשים מתחתית החברה לקוות להגיע עד המלך?). שלמה שומע את טענות הנשים ומצווה לגזור את הילד החי לשניים ולחלק בין שתי הנשים. מעשה זה נראה כמובן אווילי שכן ברור כי התינוק ימות, אולם מה שהמלך מצווה עושים. האמא האמיתית שרוצה בחיי בנה, מוותרת עליו העיקר שיחיה וכך רואים כולם מי האם האמיתית והפרשה מסתיימת במילים: "וַיִּשְׁמְעוּ כָל-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי רָאוּ כִּי-חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט".
אולם עיון מדויק יראה שחוכמת שלמה גדולה הרבה יותר. שלמה שומע את טענות הנשים ולפני החלטתו על חלוקת הילד לשניים הוא אומר את משפט המפתח (פסוקים כב-כג):
"וַתֹּאמֶר- הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת לֹא כִי בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי וַתְּדַבֵּרְנָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:  וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה-בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי"
שלמה חוזר על דברי הנשים (והגמרא לומדת מכך הלכה שהדיין צריך לחזור על טענות הצדדים כדי שיהיו מושכנעים שהבין אותם כהלכה). שלמה אכן הבין מצוין את הטענות ולמעשה כבר באומרו משפט זה שלמה המלך יודע מי האם האמיתית. אם אחת מדברה קודם על בנה שלה החי, והשנייה מתרכזת בבן השנייה המת. האמא האמיתית היא האמא שמקדימה את בנה החי. דבר זה כבר אומר המלבי"ם שאדם מקדים את מה שחשוב בעיניו. לאם האמיתי חשוב יותר הבן החי והאם רמאית מתרכזת דדוקא בבן המת.
בדמיוני אני רואה את שלמה עומד בהיכלו ואומר משפט זה כאשר הוא מצפה שכל העם יבין מתוך חזרה זו מי האם האמיתית, אולם הנוכחים אינם מבינים ולכן שלמה נאלץ לעשות מעשה שיבהיר בצורה ברורה מי האם האמיתית. הצעת חיתוך הילד, למרות שהיא לא הייתה נחוצה לו כלל חקר האמת. שלמה הניח מן הסתם שהאם האמיתית תתנגד נחרצות כמו שבאמת קרה ושהאם הרמאית תתנגד בקול ענות חלושה (ואולי אפילו הופתע כשהיא הייתה מוכנה שהילד ימות). ובכל מקרה יהיה ברור לכל הנוכחים מהתנהגות הנשים מי האם האמיתית.
לאחר אותה "הצגה שכבר" ברור לכולם מי האם האמיתית, מבינים כל השומעים כי חוכמת שלמה היא אכן אלוקית.

משפט שלמה - Tiepolo - ארמון הפטריאך באודין Palazzo Patriarcale 1726. תמונה זו היא אחת מתוך סדרת תמונות התנ"ך של טיאפולו בפרסקאות של ארמון הפטריארך (הבישוף) בעיר אודין שבאיטלה. נושא משפט שלמה נפוץ מאד באומנות עם ציורים של רפאל, רובנ,ס רמברנסט, פואסון ועוד, אבל מאחר וכבר הובאה תמונה של טיאפולו, נבחן גם את הנושא הזה עם ציור של אותו אמן.

 תקציר פרשת מקץ ומאמרים נוספים לפרשת מקץ

מאמר של תמיר גרנות בנושא פתרון החלומות

פרשת ויגש ותמלוגי הגז

לאחרונה התגלו מצבורי גז טבעי משמעותיים בחופי מדינת ישראל, נראה שהברכה "ויתך לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ" מתחילה להתקיים, אולם תקנות המיסוי הנוכחיות, יגרמו לכך שמרבית הרווחים יעברו למעט מאד אנשים בעוד הבעלים האמיתיים של אוצר הטבע, כל אזרחי מדינת ישראל,לא ייהנו כל כך. קמה וועדה מיוחדת שפתקידה להמליץ על שינויים ועוד בטרם התחילה לעובד כבר רועשת הארץ מטעם אלו המצדדים בהעלאת המס ומטעם ברוני הגז המעונינים כמובן בגריפת הרווחים לכיסם. המחאה הציבורית בנושא בשיאה.

האם לפרשת השבוע יש מה להגיד בנושא? בפרשת ויגש מופיעה פרשיה כלכלית מענינת מאד. יוסף שצבר תבואה רבה מוכר אותה לעם במצרים. בכל שנה העם משלם במטבע אחר. בהתחלה משלמים בכסף, אחר כך בבהמות, אחר כך מוכרים את האדמה עצמה ולבסוף העם רוצה למכור את עצמו כעבדים. לכאורה ריכוזיות יתר, ונדמה שיוסף הוא קפיטליסט ממדרגה ראשונה. אולם יוסף, אינו מוכן לקנות את העם לעבדים והוא מעסיק אותם בתנאי אריסות. יוסף בעצמו היה עבד, רכוש נטול תקווה ולא  יעשה את זה לאנשים אחרים ופתאום מתגלה גם יוסף הסוציאליסט. האדמות אמנם שייכות לפרעה, אבל החקלאים מקבלים 80% מהיבול, הם אינם עבדים ויכולים לצבור לעצמם רכוש. המיסים אותם לוקח פרעה הם 20%. כמובן שאת הזרעים בשביל השדה מספק אוצר הממלכה או פרעה.
נדמה שיחסים אלו מתאימים גם לענייננו. המשאבים צריכים להיות שייכים לאזרחי המדינה ואפילו לא למדינה עצמה. הבחנה זו הינה חשובה ונתקלתי בה בביקור בעיר קרדיף שבווילס. מצודת קרדיף נתרמה לאזרחי העיר ולא לעיר עצמה מה שאומר שגם לעיריה יש דברים שאין היא יכולה לעשות במצודה (למכור אותה למשל). כך צריכים להיות גם משאבי הטבע שייכים לכלל אזרחי המדינה ועל ידי הבחנה זו ממילא יהיו דברים שלממשלה אסור לעשות (כמו לתת אותם בכמעט חינם). תמלוגי הגז צריכים להיות הסנונית הראשונה בחוק יסוד משאבי הטבע שהמדינה צריכה לו.
לגבי חלוקת הרווחים, יוסף היה יכול לקנות את האנשים עצמם כעבדים לפרעה ובכך לקחת מהם כל תקווה. יוסף לא עשה זאת. הוא אמנם קנה את האדמות אבל נתן לאנשים תקווה (וראייה היא כי האנשים מאד מודים ליוסף בסוף הפרשה), יכולת לצבור רכוש ומיסוי נמוך. גם הצעת התמלוגים (שהם הרווחים מעבר להוצאות שיוחזרו לחברות מפיקות הגז במלואן) נוקבים ביחס זהה. עשרים אחוזים לחברות המפיקות ושמונים אחוזים לטובת תקציב המדינה.
אם חזון אוטופי זה יתגשם יהיה גם צורך לדאוג (כמו שכל פעם צריך) שהתקציב יופנה למקומות המתאימים והראויים (חינוך, רווחה, תרבות, אומנות, דת, מדע, יזמות וכו') כך שיוכלו להינות ממנו כל חברי המדינה.
ודרך אגב - אין להקשיב להפחדות שאף אחד לא ירצה לחפש נפט או גז. לא ירצו שלא יחפשו ממילא הדבר יהיה טוב יותר ויחייב השקעה מיידית באנרגיה ירוקה ומתחדשת (גז טבעי עדיין מבוסס על שריפת פחמנים ולמרות היותו מזהם פחות מפחם או נפט, אין הוא עונה להגדרות של אנרגיה נקייה).
אתרים מובילים בדרישה להעלאת התמלוגים כולל דרכים בהם תוכלו לסייע:
עמוד המאבק באתר עבודה שחורה 
אתר Israel Restart כולל מידע רב בנושא

מאמרים נוספים לפרשת ויגש

תשובות לחידון תרומה

למי שעדיין לא הספיק לראות מומלץ לעיין היטב בחידות לפרשת תרומה לפני שקוראים את הפתרונות. פתרון עצמי של החידות יהיה מהנה הרבה יותר. למי שבכל זאת צריך סיוע, הפתרונות נמצאים למטה.


  • כרוב אדום וסגול מרמזים על הכרובים מעל ארון העדות.
  • פרח ובתוכו כפתור מרמז על מבנה המנורה (כ"ה לג) :"שְׁלשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפֶרַח וּשְׁלשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפָרַח כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן-הַמְּנֹרָה".
  • "דצמע עם/בלי מז" מתייחס לכיווני הקרשים במשכן ובחצר המשכן המתחילים מדרום צפון מערב ומזרח (רק בחצר ולא במשכן)..
  • תמונת השקדים מתייחסת למבנה המנורה.
  • הפסל של אגם בככר דיזנגוף בתל אביב רומז על המנורה שעשויה (כ"ה לט) :"כִּכַּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ אֵת כָּל-הַכֵּלִים הָאֵלֶּה" וגם למזבח הנחושת (כ"ז ג): "וְעָשִׂיתָ סִּירֹתָיו לְדַשְּׁנוֹ וְיָעָיו וּמִזְרְקֹתָיו וּמִזְלְגֹתָיו וּמַחְתֹּתָיו לְכָל-כֵּלָיו תַּעֲשֶׂה נְחשֶׁת". (התמונה מויקיפדיה של פליקס רובינשטיין)
  • תמונת הארון רומזת על ארון הברית.
  • תמונת היעה מתייחסת גם למזבח נחושת (ראו למעלה).
  • X3X2 מתייחס לפסוק המתאר את מבנה המנורה (כ"ה לה): "וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת-שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן-הַמְּנֹרָה". X2 מופיע כי הפסוק חוזר על עצמו גם בפרשת ויקהל.
  • CuAgAu – הם השמות של היסודות זהב וכסף ונחושת. 29+47+79 הם המספרים האטומיים של יסודות אלו.
  • תמונת הגביע רומזת לגביעים במנורה.
  • בית כנסת הרמ"א נמצא בעיר קרקוב שבפולין, לה עבר יהודי מפואר. המילה קרקוב מזכירה את המילה כרכוב (כ"ז ה): "וְנָתַתָּה אֹתָהּ תַּחַת כַּרְכֹּב הַמִּזְבֵּחַ מִלְּמָטָּה וְהָיְתָה הָרֶשֶׁת עַד חֲצִי הַמִּזְבֵּחַ".
  • המסך הוא (כ"ז טז): "וּלְשַׁעַר הֶחָצֵר מָסָךְ עֶשְׂרִים אַמָּה תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה רֹקֵם עַמֻּדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְאַדְנֵיהֶם אַרְבָּעָה".
  • סמל התאומים רומז על הפסוק (כ"ו ג): "חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת תִּהְיֶיןָ חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל-אֲחֹתָהּ וְחָמֵשׁ יְרִיעֹת חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל-אֲחֹתָהּ"
  • ציור הזר: "וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב".
  • הסמל של רב הבריח רומז על הבריחים העוברים בין קרשי המשכן.
  • עץ השיטה רומז על אחד החומרים לבנים הכלים, עצי שיטים.

תשובות לחידון תורה ממרום של מר עזרא מרום

  1. כדי ללמדנו שהתרומה הרצויה לפני הקב"ה היא זו שניתנה בכסף שנרכש בצדק ובמשפט ולא מגזל
  2. הכסף נתרם בסכום זהה –מחצית השקל מכל אחד לעומת הזהב והנחושת שנתרמו לפי נדבת הלב.
  3. א.תרומה לאדנים.ב.לקופות-כדי לקנות קרבנות ציבור. ג.תרומת המשכן.
  4. מהכתוב: "ויקחו  לי תרומה"   שהיה צריך לכתוב: ויתנו לי תרומה
  5. מהפסוק "ויקחו  לי  תרומה". לי בגמטריה = 40.
  6. זהב= זה הנותן בריא.  כסף = כסף סכנה פודה.  נחושת= נדבת חולה שיאמר תנו.
  7. הארון מסמל את לומדי התורה- ללמדנו שלעולם ירגיש הלומד שהוא נמצא רק במחצית הדרך. לעומת זאת המזבח מסמל את עבודת ה' שבה דרושה שלמות.
  8. 300 כהנים.
  9. מהפסוק" ועשו ארון וציפת אותו זהב מבית ומחוץ".
  10. כדי ללמדנו שבונים בית מקרשים של עצי סרק ולא מעצי פרי.
  11. ביטוי זה מציין שקיימת התאמה מלאה.
  12. הכרובים והמנורה.
  13. א.היריעות.       ב. המסך בשער החצר.
  14. א. האדנים.       ב.  יתדות החצר.
  15. המנורה מסמלת את החכמה הייתה בצד דרום , ואילו השולחן סמל העושר היה בצד צפון.

גד

הפעם נעסוק בנושא שקרוב אלי מאד והוא משמעות ומקור השם גד. גד הוא בנו השביעי של יעקב (לפי הסדר בפרשת ויצא, ייתכן בהחלט כי נולד לפני נפתלי), וכמו כל בני יעקב, לשמו יש סיבה (ל יא): "וַתֹּאמֶר לֵאָה בָּגָד [בָּא גָד] וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ גָּד". גד הוא הבן היחידי שיש בסיבת שמו כתיב וקרי והקרי מחולק לשתי מילים.
נעיין בפרשנים על השם:
רש"י:
(יא) בא גד - בא מזל טוב, כמו (שבת סז ב) גד גדי וסנוק לא, ודומה לו (ישעיה סה יא) העורכים לגד שלחן. ומדרש אגדה:   שנולד מהול, כמו (דניאל ד כ) גדו אילנא, ולא ידעתי על מה נכתבה תיבה אחת.
דבר אחר: למה נקראת תיבה אחת בגד? כמו בגדת בי כשבאת אל שפחתי, כאיש שבגד באשת נעורים:
לפי רש"י פירוש השם הוא מזל (כמו בתרגום לארמית גד גדי = התמזל מזלי). או מלשון גדוע שנולד מהול. רש"י גם מתייחס להבדלים בין הכתיב לקרי וכתזכורת שגד הוא בן השפחה ולא בנה של לאה ממש (למרות שלאה שמחה מאד בבן זה וגם באשר כפי שמוכח בפירוש מהפסוקים).

אף הספורנו מתייחס לנסיבות הלידה כמשמעות לשם:
"בָּגָד. זֶה בָּא בְּמִקְרֶה, כִּי לא הָיְתָה כַּוָּנָתִי לְהָבִיא זֶה לָעולָם, לוּלֵי שֶׁעָמַדְתִּי מִלֶּדֶת. וְנִכְתַּב "בָּגָד" מִלָּה אַחַת, כִּי הָיָה הַהֵרָיון לָהּ בּוגֵד כְּמו אַכְזָב, שֶׁפָּסַק הַהֵרָיון מִמֶּנָּה אַחַר שֶׁהִתְחִיל, כְּעִנְיַן "אַחַי בָּגְדוּ כְמו נָחַל" (איוב ו, טו)"
ראב"ע:
[ל, יא]
בגד -
שתי מלות, והאל"ף חסר וכן בכל.וכן במה כאשר מפורש ביחזקאל.
וטעם גד –גדוד, כי יש לה גדוד בנים.
ויש אומרים: שפירוש גד מזל טוב, כאשר הוא בלשון ישמעאל. וכמוהו: העורכים לגד שלחן והוא כוכב צדק. והנכון להיותו כמו: גדודי השמים.
ראב"ע מפרש כי חסרון האלף הינה צורת כתיבה ומביא דוגמה נוספת מספר יחזקאל. כמו כן מביא פירוש חדש למילה גד. גדוד אוסף (מהשורש גדד) וכמובן מסתמך בכך על ברכתו של יעקב, שהיא חידה בפני עצמה (מ"ט יט): "גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב", ברכה שאומרת ששבט גד יהיה חזק במלחמה, ושבט גד אכן עובר כחלוץ לפני ישראל ביחד עם שבט ראובן ונזקק לברכה זו.

הרשב"ם חוזר על פירוש המילה כמזל טוב ובנוסף מביא פירוש לשוני וחולק על כך שגד יכול להיות ממשמעות גדוד.
בא גד -
בא אלינו מזל טוב כמו: העורכים לגד שולחן.
וכן במסכת שבת: גד גדי וסינוק לא.
וכן בבראשית רבא: אתא מזלא דביתא.

והמפרש לשון גדוד טועה, שאף על פי שהשמות מעין האמירה.
כמו ראובן: כי ראה ה' בעניי.
שמעון: כי שמע ה'.
אמירת האשה אין לנו לכותבה אלא כעין עיקר הדיבור. וגד אינו יכול להיות לשון גדוד בלא כפולות של שני דלתי"ן.
יָגוֹדּוּ על נפש צדיק דגש תחת דל"ת שני החסרה.
כמו: וימכו בעונם.
ויסולו עלי אורחות אידם.

יסובו עלי רביו.
בכולם דגש תחת אות החסרה.
בעברית של ימינו אכן התקבע השם כמזל טוב.
גם רש"י וגם ראב"ע הביאו פסוק מישעיהו (ס"ה יא): "וְאַתֶּם עֹזְבֵי יְהֹוָה הַשְּׁכֵחִים אֶת-הַר קָדְשִׁי הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן וְהַמְמַלְאִים לַמְנִי מִמְסָךְ" ממנו ברור שגד הוא שמה של עבודה זרה. אולי אחד המזלות בשמים. גד היה אחד האלים החשובים בארם (וזה כמובן המקום ממנו באה לאה) והיה אל הגורל והמזל. על הפסוק בישיעהו מפרשים את המילה גד כאחד הכוכבים ובפרט ככוכב הלכת צדק (והנה הקשר בין שמי לבין אסטרונומיה).

פירוש נוסף מופיע בתורה למילה גד והוא צמח בעל טעם טוב, והמשילו אליו את המן.
שמות ט"ז לא: "וַיִּקְרְאוּ בֵית-יִשְׂרָאֵל אֶת-שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ"
במדבר י"א ז: "וְהַמָּן כִּזְרַע-גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח"
תרגום יונתן: "וקרון בית ישראל ית שמיה מנא והוא כבר זרע כוסבר חיור וטעמיה כאשישיין בדבש". רש"י: "והוא כזרע גד לבן - עשב ששמו קוליינדר"י (קאריאנדער) וזרע שלו עגול ואינו לבן והמן היה לבן ואינו נמשל לזרע גד אלא לענין העגול כזרע גד היה והוא לבן". אבן עזרא: "ויקראו ... יש אומרים כי כזרע גד לבן כוסברתא. ונקרא בלשון ערבי כסבי"ר. וי"א חרדל וכו'".

הצמח הקרוי כיום גד השדה או בשמו הנפוץ יותר כוסברה, ומזוהה כגד המקראי.

גד השדה על בול של דואר ישראל. עיצוב: טוביה קורץ ויגאל גבאי 2006
 בשם גד נקראו בתורה שני אנשים. גד בן יעקב אבינו וגד החוזה בימי דוד המלך. לשם גיימת נגזרות. מנחם בן גדי מלך ישראל, גדי בן סוסי וגדיאל בן סודי היו בין המרגלים ששלח משה.

מאמרים נוספים לפרשת ויצא

 

הוספות על התולדות לפרשת תולדות

המאמר לפרשת תולדות דן במבנה ספר בראשית כספר תולדות. מספר הערות נוספות על עניין התולדות.

המילה תולדות מופיעה בסך הכל 13 פעמים בתנ"ך כולו. ובטבלה במאמר מופיעות כל הפעמים למעט פעם אחת. אולם המילה מופיעה בארבע צורות כתיב שונות
הצורה המלאה תּוֹלְדוֹת - מופיעה רק עבור השמים והארץ (התולדות הראשונים) ותולדות פרץ (המלוכה - האחרונים).
הצורה החסרה - תֹּלְדֹת מופיעה אך ורק אצל ישמעאל
הצורה החלקית - תּוֹלְדֹת מופיעה אצל אדם, נח, בני נח, שם,תרח, יצחק ואהרון ומשה.
הצורה החלקית השנייה - תֹּלְדוֹת - מופיעה רק אצל יעקב ועשו.
אמרנו שהמילה תולדות מופיעה 13 פעם. עשו הוא היחידי שתולדותיו מפורטות פעמיים פסוקו השני של עשו הינו (ל"ו ט): "וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם בְּהַר שֵׂעִיר". המילה מופיעה באותה צורה.
האם ניתן ללמוד משהו מצורת הכתיבה הנ"ל?
ייתכן. ישמעאל מופיעה בצורה חסרה אולי בשביל ללמד שנדחה לחלוטין מעם ישראל. ההופעה הראשונה והאחורנה הם ההופעות המלאות, אולי ללמד שתכלית התולדות הם המלוכה בעם ישראל. צורת הכתיב השונה אצל יעקב ועשו דווקא יכולה להראות על משהו רק שלא ברור על מה.
ההופעה השנייה של התולדות אצל עשו אולי היא מבחינת פיצוי מועט בשבילו או להדגיש את האמור במדרשים שעשו הקפיד מאד במצוות כיבוד הורים ולכן זכה לאזכרה שניה של השושלת שלו.


בנוסף למילה תולדות מופיעה גם המילה תולדותם בצורות שונות בתנ"ך.
אמנם אצל ישמעאל נכתב בצורה חסרה אולם המילה תּוֹלְדֹתָם מופיעה אצלו על בניו. מילה זו חוזרת על עצמה בתנ"ך ובעיקר בספק במדבר במפקדי השבטים שם מופיע סיכום מספרי של כל שבט.
כבר ציינו שמעמד הכהונה זכה בתולדות משלו. אף שבט לוי כולו זכה למילה זו בספר שמות (ו' טז-יח): "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי לֵוִי לְתֹלְדֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה" אולם גם אצל שבט לוי הכתיב חסר. קשר מפתיע בין ישמעאל ללוי הוא משך חייהם. שניהם חיו 137 שנה. ייתכן גם שהדמיון לשבט לוי שבברכת יעקב, קיבל תוכחה רצינית, אולם התוכחה נהפכה אצלו לברכה שכן זכה בעבודת המקדש, מרמז גם על כך שישמעאל בסוף ימיו חזר בתשובה(המדרשים מביאים אסכתא ממקומות אחרים, אולם גם זו יכולה להיות אסמכתא). בספר דברי הימים מופיע ה המילהתֹלְדוֹתָם בצורה שונה (האות ו' בסוף המילה) דווקא ולא נראה שיש עניין מיוחד בזה (באופן כללי מילים רבות כתובות בצורה שונה בספר דברי הימים).

מאמרים נוספים לפרשת תולדות

פרשת חיי שרה ואומנות המשא ומתן

פרשת השבוע מלמדת אותנו כללים חשובים בניהול משא ומתן. עד כדי כך שזכה פרק כ"ד (בו מסופר על שליחות עבד אברהם לחרן והבאת רבקה לנישואיה עם יצחק) שנאמר עליו "יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים". הכוונה באימרה זו היא עד כמה הרחיבה התורה בסיפור שליחות העבד ועד כמה יש לשים לב לכל מילה וניואנס הנאמרים בה, אולם לעבד (שמזוהה לרוב כאליעזר וכך נכנה אותו גם הלאה) היה ממי ללמוד,  כבר בפרק כ"ג, אנו רואים כיצד אברהם מנהל משא ומתן עם בני חת, ועוד בפרשת וירא, ראינו איך אברהם מנהל משא ומתן עם הקב"ה.
ננסה להצביע על כמה כללים שאפשר ללמוד במשא ומתן המופיעים אצל אברהם ואצל אליעזר

לדעת מראש למה רוצים להגיע
במשא ומתן על הצלת סדום, לאברהם לא היה יעד ברור. התחיל בחמישים, עבר לארבעים וחמש וכן הלאה, ואכן למרות נסיונותיו, אברהם לא הצליח להציל את אנשי לוט. במשא ומתן מול בני חת, לאברהם ברור לחלוטין מה הוא רוצה, והוא מנווט את בני חת לתת לו את רצונו. שימו לב לניהול המשא והמתן, אברהם מבקש שיתנו לו אחוזת קבר. בני חת מבינים שהכוונה היא למתן בחינם, ואומרים לו תפאדל תבחר, אנו מרשים לך להשתמש בקברים שלנו. ניואנס חשוב הוא שאת המילה אחוזה הם משמיטים. קבר - קח בחינם. אחוזה - תשכח מזה. אברהם מחדד את רצונו ומצביע על מיקום מדויק, מערה בקצה שדה של עפרון, וגם על נכונותו לשלם. עפרון כנראה מריח אפשרות להרוויח ומצרף לעיסקה גם את השדה (שאולי היה שדה בור שאינו ניתן לעיבוד) ומציע לתת אותו בחינם, כנראה כטקטיקה ידועה במשא ומתן על מנת להעלות את המחיר של משהו. אברהם מדגיש שוב שהוא מוכן לשלם והרמיזה היא שהוא מוכן לשלם מחיר גבוה, אבסורדי אפילו. עפרון מבין היטב את הרמז ונוקב במחיר אסטרונומי (לפי מקורות עתיקים, שכרו השנתי של פועל בתוקפה זו היה כ-6 שקלי כסף, כלומר מדובר ב-65 שנה של משכורת ממוצעת), אולם אברהם רצה להגיע לנקודה זו ממש.

כשרוצים משהו לא מתמקחים
אברהם הגיע לנקודה בה הוא מעוניין. יש קונה, יש מוכר, יש עדים, ויש גם מחיר - גבוה אמנם -שאברהם מוכן ואפילו רוצה לשלמו.המחיר לא מעניין את אברהם, ואין עליו כלל מיקוח (בדומה ל"הנחות" במשא ומתן על מספר הצדיקים בסדום). מיקוח או הנחה היו פוגעים בזכות הקניין של אברהם. הוא עשה לך טובה, הוא מכר לך בזול, בסכום נמוך ברור שלא הייתה כוונה לעיסקה אלו הטענות שהיו יכולות להישמע.  ב"עסקים" רציניים, וקניית אדמות בארץ ישראל היא עסק חשוב, אין מקום להתמקחות, ולא עושים שוק.

לא פרסמת לא עשית
התורה מדגישה את רשימת הרכוש שעובר לאברהם: השדה, המערה, כל העצים וכל מה שבשדה ואת העובדה שכל בני חת וכל באי שער העיר ידעו שהשדה הזה הוא אחוזת קבר לאברהם לדורות.

גם במציאת הכלה ליצחק אברהם יודע בדיוק מה הוא רוצה.לעומת זאת, אליעזר מתחיל את שליחותו בדרך קצת מגומגמת ומביע הססנות וחוסר בטחון בהצלחת השליחות. מושא השליחות ברור. לא סתם מסתיימת פרשת וירא בבשורת הולדת רבקה. החדשות המשפחתיות הגיעו לאברהם ורבקה מראש סומנה ככלה המיועדת. אמנם אליעזר מצטווה ללכת אל ארצו ומולדתו של אברהם ובידו מתנות בשווי גדול מאד "ולחפש" כלה, אולם המילה מולדת קרובה יותר למשמעותה הבסיסית, המקום שבו נולד, כלומר בית משפחתו ממש. אברהם יודע מה הוא רוצה וגם מלא בטחון ואמונה שהאשה תאבה ללכת אחרי אליעזר.

שליח המפקפק בשליחותו יכול להיכשל
אליעזר עושה תנאי למציאת הכלה. דעת חכמים לא הייתה נוחה מהתנאי שכן הייתה יכולה לבוא נערה שאינה מתאימה אולם לאליעזר התנאי עלה יפה וקיבל כלה ראויה, מה גם שבטחונו של אליעזר גבר מאד בעקבות דבריו של אברהם. כאשר מתבררת זהות הנערה, ממהר אליעזר לקוד ולהשתחוות לה' להודות לו על הצלחת שליחותו (בקישור הבא מאמר מפורט על תנאי אליעזר).

לסגור עניינים במהירות
בשלב זה אליעזר מתגלה במיטב אומנות המשא והמתן, הוא מלמד אותנו כלל חשוב: Business before pleasure. קודם סוגרים את העסקים ורק אחר כך אפשר להתפנות לאכול. אם אכלת אצל מישהו, הרי שכבר אתה חייב לו משהו ונמצא בעמדת נחיתות. אליעזר מספר להם את כל הסיפור כולל פקפוקו באפשרות שהנערה תרצה לבוא ואת דבריו של אברהם ואת העובדה שיד ה' בדבר ומראש סוגר את הפתח של העלאת תירוץ שמא הנערה לא רוצה לבוא. אליעזר מכה בברזל בעודו חם ומבקש תשובה מיידית. ואכן לבן ובתואל (ולבן מלמד אותנו פרק בחוסר נימוס בכך שמקדים דבריו לדברי אביו) עונים שמה' יצא הדבר ואין ברירה אלא לקיים (עיינו במאמר לפרשת בלק על בלעם שהתבטא בצורה דומה ועדיין פעל בכל כוחו נגד רצון ה').

עמידה בלוחות זמנים 
למרות הסכמותיהם הגורפות בלילה הקודם, בבוקר שלמחרת לבן ואמו (לאן נעלם בתואל? המדרש טוען שהורעל לאחר שניסה להרעיל את אליעזר, אולם בדרך הפשט, התורה רומזת לנו על עורמתו ונכלוליותו של לבן כהכנה לפרשת ויצא) מנסים לעכב את החתונה בשנה (תקופה שאולי הייתה מקובלת בזמן הזה), אך אליעזר בתקיפות מזכיר להם שאי אפשר לפעול נגד רצון ה', וכמובן שרצונה של רבקה הוא לעזוב כמה שיותר מהר. ברכת אברהם להצלחת השליחות ואמונתו בה', עזרת ה' לאליעזר בכך שתנאו עלה יפה, וכמובן רצונה של רבקה לצאת לדרך כמה שיותר מהר, כולם ביחד תרמו לכך שהשליחות הצליחה למרות נסיונות העיכובים מצד לבן.
במאמר מוסגר, ניתן אולי לציין את הביטוי "ארמי אובד אבי" כמתאים ללבן מול אליעזר שרצה לעכב את השידוך של יצחק לרבקה בנוסף לפעולתו אחר כך כנגד יעקב.
אליעזר ורבקה - מוריליו 1652, מוזיאון הפרדו, מדריד
נושא אליעזר ורבקה נפוץ מאד באמונות ומופיע אצל ציירים רבים. הציור של מוריליו מראה את רבקה המציעה מים לאליעזר בניגוד לנערות אחרות השואבות מים לעצמן בלבד. רבקה והנערות מצוירות ברוח התקופה בעוד דמותו של אליעזר יותר אותנטית ושימו לב לגמלים ברקע. ציור נוסף של האומן פרנץ פרנקן השני באותו מוזיאון, אינו מוצג לקהל. לציורים נוספים בנושא זה (כולל הציור של פרנץ פרנקן) ראו בדף הראשי לפרשת חיי שרה

מאמרים נוספים לפרשת חיי שרה

פרשת וירא - אברהם שרה והמלאכים

אנו למדנו כבר בגיל מוקדם ששלושה מלאכים באו אל אברהם, אולם אברהם יודע שאלו מלאכים רק בשלב מאוחר הרבה יותר בסיפור. במאמרנו ננסה לשכוח את העובדה שמלאכים באו לבקר את אברהם ונקרא את הסיפור מנקודת המבט של אברהם ושרה החושבים שבאו אנשים רגילים.

"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם"-ה' נראה לאברהם. אין לנו ידיעה מה נאמר או קרה שם. בדרך כלל כאשר ה' נראה למישהו מדובר בציווי או בנבואה אחרת. הפרשנים דורשים שה' קיים מצוות ביקור חולים, לראות איך אברהם מתאושש מברית המילה. התורה מדגישה שהיה יום חם במיוחד.

"וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה" - אברהם מסתכל ורואה שלושה אנשים. הלשון ניצבים עליו קשה, שהרי הם לא לידו והוא צריך לרוץ לקראתם. רש"י מפרש שעמדו במקום, כמו מתלבטים האם לפנות לאוהל אברהם או להמשיך בדרכם ולא החליטו, אברהם רואה התלבטות זו ורץ לקראתם להזמינם.

"וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל-נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ" -  פסוק זה ניתן לקריאה בשתי דרכים (רש"י). בדרך הראשונה, אברהם פונה לאנשים ומזמין אותם לביתו. הדרך השנייה - אברהם מבקש מה' שלא יעזוב אותו ויישאר עימו. חישבו על המצב בו מגיעה לבקר אתכם אישיות חשובה מאד. האם באמצע הפגישה תקומו ותעזבו אישיות זו, על מנת לארח שלושה אנשים זרים לחלוטין? עד כדי כך הייתה חזקה הכנסת האורחים אצל אברהם.

"יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ: וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי-עַל-כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל-עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ" - אברהם הבין שהאורחים לא רוצים להטריחו ולכן מציע להם מעט שבמעט, קצת מים, קצת צל, ופת לחם. תחנת התרעננות פשוטה. האורחים משיבים כן תעשה כאשר דיברת, כלומר אל תטרח עבורנו יותר.



"וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל-שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת: וְאֶל-הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן-בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ: וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן-הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ" - ברגע שהאורחים כבר באים, אברהם כמובן מארח אותם בצורה טובה הרבה יותר ממה שביקשו: עוגות, ובקר, הם יושבים והוא זה שעומד תחת העץ. כמו כן התורה מדגישה שאברהם בעצמו טרח בהכנסת האורחים ולא ביקש ממשרתיו לעשות זאת.

"וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל" - לשם מה שואלים האנשים על שרה? ייתכן והיה זה מנימוסי אותה תקופה לברר בשלום בעלת הבית. ייתכן ואחרי שהאורחים סיימו לאכול רצו לברך את בעל הבית ובעלת הבית. אולם הספורנו מפרש כי עיקר שליחות המלאכים היא לבשר לשרה על הולדת יצחק. שכן אברהם כבר התבשר על הולדת יצחק, כפי שקראנו בפרשת לך לך (פרק י"ז)
"וַיֹּאמֶר אֱלֹקים אֶל-אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא-תִקְרָא אֶת-שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ:  וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ:  וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם-שָׂרָה הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-הָאֱלֹקים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ: וַיֹּאמֶר אֱלֹקים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת-שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו"


אברהם כבר התבשר על הולדת בן משרה, אולם כנראה לא סיפר זאת לשרה עצמה. הטעם לכך אינו מופיע בכתוב, אולם ייתכן ואברהם לא רצה לצער את שרה עוד יותר על ידי הבטחת הבטחות, מה גם שמצבה של שרה קשה משלו שכן לו יש כבר זרע כלשהו, ולה אין זרע כלל. אולם הבשורה מלווה בשינוי השם משרי לשרה, וייתכן ששרה רצתה לדעת מה הסיבה לכך. אשמח לקבל רעיונות נוספים לשאלות אלו.

 "וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה-בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו: וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים: וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי: הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן: וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ "- לשון הרבים שאפיינה את האנשים עד כה מתחלפת ללשון יחיד. ניתן לפרש כי רק מלאך אחד היה צריך לבשר את הבשורה לשרה (וכן קודם הדיבור וידאו המלאכים כי שרה מקשיבה) אולם לי נראה יותר ללכת בדרך המפרשת כי הבשורה עצמה הייתה מאת ה' (זוכרים שה' עדיין נשאר עם אברהם?)

כמו שאברהם קיבל את הבשורה ישירות מפי ה', כך גם מגיע לשרה אישתו לקבל את הבשורה ישירות מפי ה'. תגובתה של שרה אינה מפתיעה וזהה במדיוק לתגובתו של אברהם. אברהם צוחק בליבו, ושרה בקרבה. שניהם מגיבים שהם זקנים ואיך הם ילדו ורק אחר כך שבן זוגם זקן ואיך הוא ילד! לקח משפחתי חשוב: כשיש בעיה כלשהי לבני זוג, ראה זאת קודם כל כבעיה אצלך ורק אחר כך אצל בן הזוג.

את השאלה למה צחקה שרה אומר ה' וזה מופיע מפורש ולא אחד מהאנשים, אולם מי אומר את משפט הסיום לא כי צחקת ניתן שוב לשייך גם לה' או לאחד מהאנשים, או אפילו לאברהם. שהרי ה' בסוף דבריו, כנראה מפסיק להתגלות. האנשים לא יודעים ששרה צחקה, ואולי שרה מנסה להתנצל בפני אברהם, והוא זה שאומר לה, לא כי צחקת (שהרי אי אפשר להסתיר דברים מה').

"וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל-פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם" - אברהם ממשיך את מצוות הכנסת האורחים עד לסיומה, אכילה שתייה ולוייה. אם נפרש שלא המלאכים בישרו אלא ה' הוא זה שבישר ואברהם הוא זה שמדבר עם שרה, הרי שהמלאכים עצמם לא מילאו שום תפקיד אקטיבי עד כה (פרט לעצם הניסיון של אברהם, האם יקיים בהם את מצוות הכנסת האורחים).

"וַה' אָמָר הַמֲכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה: וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ-בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל-אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר עָלָיו: וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי-רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד: אֵרֲדָה-נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם-לֹא אֵדָעָה" - זוהי התגלות שנייה לאברהם בפרשה, אחרי שעובר זמן מה של הליווי. המעניין בפסוק או שכתובות כאן הציפיות מזרעו של אברהם. לשמור את דרך הק ולעשות צדקה ומשפט. ייתכן שהעובדה שהזכרנו בתחילת הפרשה שאברהם נוטש את ה' ורץ לארח אנשים זרים, היא היא אותה צדקה ודרך ה'!

"וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'" - למעשה רק בנקודת זמן זו אברהם יכול להבין כי אותם אנשים הם מלאכים, הרי ה' אמר לו כבר שהוא הלך לרדת ולבקר בסדום, והאנשים שנמצאים עימו הולכים בדיוק לסדום. אברהם מבין שאין זה מקרה, ושהאנשים הם למעשה מלאכי ה'. מתוך ידיעה זו עובר אברהם לנהל דו שיח ארוך עם ה', ואכן בפעם הבאה שהתורה מתייחסת לאנשים היא כבר מכנה אותם מלאכים (י"ט א): "וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה...".

דו השיח מתחיל במילים "ויגש אברהם". אברהם כבר עומד לפני ה' ולמה צריך שוב לגשת? הורה מלמדת אותנו שפנייה לה' דורשת הכנה, אפילו שאתה כבר לפני ה' עליך לעשות עוד עבודת הכנה לפני שאפשר לגשת ולבקש את מבוקשך. הבקשה הראשונה של אברהם היא יותר ספונטנית ומלאה תעוזה ורגש:

וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע: אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ: חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט"

אברהם אינו יכול לשאת עוול. אפילו שהוא יודע שלאנשי סדום מגיע עונש, הוא מתקשה להאמין שאין מספר זעום של צדיקים בסדום שיוכלו להציל את כל העיר. תשובותיו של ה' לאורך הדו שיח, והבקשות החוזרות של אברהם עד שמגיעים לעשרה צדיקים בלבד מראות לאברהם כי אפילו עשרה צדיקים אין בעיר. בנקודה זו מבין אברהם שהמצב כנראה אבוד ועל סדום ועמורה נגזרה השחתה.

לסיכום, מהנהגותיהם של אברהם ושרה בפרק זה למדנו על חשיבות הקיום של מצוות הכנסת אורחים, של חשיבות הקיום של מצוות בעצמך ולא על ידי משרתים או שליחים אלא בגוף ממש, על חשיבות של הקפדה על כללי הנימוס, על כללי התנהגות בין בני זוג ולא להאשים את בן הזוג, על הצורה בה יש לבקש בקשות מה', על כך שכאשר רואים שיש חשש לעוול, חשוב להתריע גם כלפי אישיות בכירה בלי לפחד מהתוצאות, וגם שלפעמים יש לקבל את הגזירה מתוך ידיעה שניסינו לשנותה ללא הצלחה.

אברהם שרה והמלאך - יאן פרובוסט. ~1500. מוזיאון הלובר פריז.

נקדיש כמה מילים ליצירת אומנות זו. המבנים כמובן מתארים את תקופת האומן ובינם לבין אוהל במדבר אין שום קשר. בתמונה יש רק מלאך אחד, הנראה כמקובל באומנות מאותה התקופה כנער קטן. האריה הקטן הוא תוספת מקורית של האומן והוא מייצג את החוכמה העוצמה והצדק של אברהם והפרחים המלבלבים מסמנים את תחילתו של בן חדש. הבגדים של אברהם ושרה אדומים, צבע הדם המסמל את החיים (או דם מהרחם המסמל את פוריות האישה. אברהם לבוש בשטריימל, שכנראה הצייר הכיר מיהודים שהיו בסביבותו (לא מצאתי מתי התחילו לחבוש שטריימלים אבל כנראה שבמאה ה-15 לבוש זה כבר היה נפוץ).

מאמרים נוספים לפרשת וירא